אמרתם ג'ף מילס, אמרתם טעם טוב במוזיקה אלקטרונית

אמרתם ג'ף מילס, אמרתם טעם טוב במוזיקה אלקטרונית. אמרתם אנשים שהולכים למסיבות נחשבות, ולא כל מיני ערסים של טייסטו. אמרתם ספידים ולא רד-בול, משקפי יובל בנאי ולא תלתלי-כינים. מילס הפך, בשנה ישראלית אחת, לסטייטמנט של טעם איכותי. כבמשפט: "שמעתי שיש סט של מילס באוקטופוס. אני משתגעת כשהטרייבל-פאנק שלו מרעיד לי את המנוש".

אז כן, מילס הוא אחד ממפלצות הקצב הגדולות ביותר שרמסו את הכוכב שלנו. אבל ל"מושל הטקנו" יש גם צד מהורהר, חלומי, חושב. עכשיו רואה אור אלבום חדש שלו, שאם תשאלו אותו, הוא לבטח יגדיר כפרויקט חייו. פסקול לסרטו הקלאסי של פריץ לאנג, "מטרופוליס". באמת, איך לא חשבו על זה קודם. דטרויט היא תיאוריות עתידניות של טופלר והאקסלי, סביבת רפאים אורבנית ומוזיקה של בני הגזע השחור, הפועלים המדוכאים של המכונה הלבנה. מטרופוליס. מילס, שהיה יכול לככב בשחור-לבן האילם של הגרמני ההוא, הופך עתה לארכיטקט הסאונד של בבל המודרנית. יש קידום בחיים.

אפשר לשכוח את הניסיון הדיסקואידי, המעניין כשלעצמו, שעשה ג'ורג'ו מורודר לסרט הזה (גירסה צבועה מהאייטיז). מילס מזריק חיים מחודשים באוטופיה, שלושת רבעי מאה לאחר היווצרה. פס-הקול נפלא, ויכול להיות מדהים אם תחברו אליו את קלטת הסרט. 15 קטעים בהילוך נמוך של תבניות מוזיקליות רפטטיביות, מסונתזות, עם מקצבים פוליריתמיים. קשת שלמה של תחושות דכאון, תקווה, מתח ובמיוחד מסתורין. ויש, יש שני קטעי התפרצות, שירעידו לכולנו את המנוש. תודה לאל.

"מטרופוליס" (יבוא: אן.אם.סי) הופך את מילס לאמן שלם. האיש עשה טקנו אוונגארדי ב"וויבפורם טרנסמישנס", חיבר המנוני שבט רקידים ב"פרפסמייקר", שייט לכוכבים ב"The Other Day", והנפיק את הדי.ג'יי סט העילאי עם "לייב אט דה ליקוויד רום, טוקיו". עכשיו יש לו בדרכון את החותמת הסופית, בדמות "מטרופוליס". פס הקול המושלם, לפחות עד לגירסה של שם-טוב לוי.