מעט מאוד קולנוענים הוליוודיים מוכנים לקחת סיכון בימים אלה ולערבב בקלחת אחת את האסקפיזם של
סרט קיץ גדול עם המציאות הפוליטית מ"העולם האמיתי". יכול להיות שגם פול גרינגראס היה חושב פעמיים על ההרפתקה הזאת אלמלא היא היתה משתלבת בסדרה מוערכת ומבוססת כמו זו של ג'ייסון בורן. ארבע שנים אחרי הסרט המוזר בכיכובו של ג'רמי רנר וכמעט עשור אחרי "זהות אבודה" - שסגר בצורה נהדרת את הטרילוגיה על קורותיו של הסוכן מוכה האמנזיה - דמותו של בורן עדיין אהובה ומסקרנת מספיק כדי להשתלב בעולם הביון החדש. מציאות שבה היכולת להזיק ולפגוע בעזרת אמצעים אלקטרוניים גדולה לפעמים הרבה יותר מאקדחים מושתקי קול, כזאת שבה דמויות "אפורות" כמו ג'וליאן אסאנג' ואדוארד סנודן משמשות הן כאיומים והן כגיבורים הגדולים של העולם החופשי.
שנים אחרי שהביא לחשיפת הפרויקטים הסודיים של מתנקשים מטעם ה-CIA ולמעצרם של האחראים, ג'ייסון בורן (מאט דיימון) מעביר את זמנו כמתמודד בסצנת קרבות מחתרתית על גבול יוון-אלבניה. ניקי פרסונס (ג'וליה סטיילס), שותפתו מסרטי הטרילוגיה המקורית ולשעבר מומחית טכנולוגית ב-CIA, מחזירה את בורן למלחמותיו הישנות כשהדלפת מידע מקרבי הארגון החשאי חושפת את קיומה של תוכנית סוכנים סודית חדשה, ובה גם את מעורבתו לכאורה של אביו של בורן - שנחשב עד אז לפקיד קטן במערכת. השניים הופכים עד מהרה למטרה מחודשת עבור הארגון החשאי ומנהלו החדש, רוברט דיווי (טומי לי ג'ונס), שדוגל בשימוש מחודש במתנקשים אכזריים ויעילים (וינסנט קאסל). במקביל, עולה קרנה של הת'ר לי (אליסיה ויקנדר), סוכנת ומומחית לסייבר ב-CIA, שדוגלת באמצעים מתוחכמים ובגישה סטרילית הרבה יותר באשר לבורן.
חובבי הטרילוגיה המקורית ימצאו את עצמם מהר מאוד בבית ב"ג'ייסון בורן". גרינגראס ודיימון, שחזרו לסדרה אחרי שוויתרו יחד על "זהות גנובה" ב-2012, מחזירים, כל אחד בדרכו, את המאפיינים הבולטים של סרטי העבר. אצל דיימון זאת בעיקר החזות הקשוחה והיכולת להביע רגשות בלי מילים (אולי יותר מבכל סרט אחר בעבר. לדיימון יש רק 25 שורות טקסט בסרט הזה), אצל גרינגראס אלה הצילום התזזיתי והעריכה הקצבית. סצנות האקשן ב"ג'ייסון בורן" הן כשלעצמן תירוץ טוב מספיק לקיומו של הסרט. בזמנים שבהם כמעט כל סצנה קולנועית גדולה נעזרת באנימציית מחשב, הריאליזם הפוטוגני והמלהיב של מרדפי המכוניות וקרבות המתנקשים ב"ג'ייסון בורן" הם חוויה לצפייה. לשיא מגיעים הדברים ברגעי הקליימקס של הסרט שמתרחשים בלאס וגאס, שידביקו לכיסא גם את מי שכל סיפורי המרגלים, הסודות והקונספירציות לא ממש מדברים אליו.
לקצב ולסגנון הוויזואלי התזזיתי של הסרט, מוסיף גרינגראס, כאמור, גם ממד רלוונטי. רק בימים אלה מתחוור שוב כמה הדלפות המידע מהוות נשק יעיל שמותיר גם מעצמות בחוסר אונים - בדמות הפריצה של האקרים רוסיים לשרתי המייל של המפלגה הדמוקרטית, שחשפה את התגייסות המפלגה נגד ברני סנדרס במהלך הפריימריז והציבה את הוועידה הדמוקרטית ואת הילרי קלינטון במבוכה גדולה. "ג'ייסון בורן" מציג באומץ ראוי לציון את הצורך בחושפי מידע שכאלה, שבאמצעות המכשירים התמימים ביותר מצביעים על מעשים שנעשים בשם "ההגנה על האזרח" ומהווים תירוץ עבור גופי ביון לממש את שאיפותיהם המפוקפקות. מנגד, קשה שלא להתאכזב מהנטייה של "ג'ייסון בורן" להעדיף קלישאות האקינג (כמו "חידוד" של תמונה מפוקסלת שצולמה ממרחק עצום. חטא שנראה מופרך עוד בימיה הגדולים של "24") על פני הסגנון הנאמן למציאות שהביאה לעולם "מר רובוט". מסכי ענק מלאים בשורות קוד ומפות ואנשים שמקלידים בארשת רצינית להחריד אולי מצטלמים יפה, אבל אין בינם לבין הריאליזם של מלחמות הסייבר יותר מדי.
איכות המשחק בסרטי בורן לדורותיהם היתה מעט בעייתית, מאחר ומלבד ב"זהות כפולה" (שאותו ביים דאג לימן), התסריט תמיד שיחק בהם כינור שני לצילום והעריכה. גם הפעם אנחנו מקבלים דמויות בכירים מעט צפויות, כמו זו של טומי לי ג'ונס, שמלבד להיראות עייף ולפלוט שמות קוד של תוכניות, לא באמת תורם כאן יותר מדי. הנטייה להקיף את העלילה בכל כך הרבה סוכנים, מומחי טכנולוגיה, מנהלים ושאר בעלי אינטרס אמנם מגבירה את האווירה הקונספירטיבית שאופפת את הסרט, אבל באותה מידה גם מייצרת יותר מדי אנשים שלא ממש ברור מה באמת היתה תרומתם לעלילה. מעל כל אלה בולטת גם הפעם אליסיה ויקנדר, שממשיכה בעלייתה המטאורית לצמרת השחקניות ההוליוודיות של ימינו. הת'ר לי של ויקנדר חכמה ואמפתית, על רקע הדמויות האפורות והצפויות סביבה, והדינמיקה שלה עם דיימון מייצרת ממד רגשי חיוני לסרט שבלעדיו היה מעט מנוכר. גם וינסנט קאסל עושה עבודה טובה בתור המתנקש החדש והאובססיבי שהופך את חיסולו של בורן למטרת חייו.
הבעיה העיקרית, כך נדמה, של "ג'ייסון בורן" בדרכו להפוך לסרט שהוא יותר מקרן אור בקיץ קולנועי שחון, היא עומס מידע. יותר מדי שמות של תוכניות סודיות, מומחי טכנולוגיות, בעלי תפקידים, שמות סוכנויות, קישורים לסרטים קודמים, עיסוק בזכויות הפרט ובהדלפות מידע. כל זה בשילוב הטוויסטים העלילתיים המסורתיים בעלילה הם הרבה יותר מדי לעיכול עבור בסרט אחד. מה גם שהסיפור המרכזי (זה שבו בורן מנסה להתחקות אחר סיפורו של אביו) לא באמת מרתק או סוחף במיוחד. זה לא הופך את מה שנראה על המסך לפחות מהנה או מהוקצע, אבל כן משפיע על המהירות שבה הסרט מתפוגג מהזיכרון. מצד אחד, הרבה סרטים יחתמו היום בשתי ידיים על כיף נטול יומרות ומוצלח כלכלית, מצד שני לסדרת סרטים כמו זו ש"ג'ייסון בורן" משתייך אליה מגיע קצת יותר מזה.