מעשה באמן נדיר

תחזיקו אותי. מזמן לא התרגשתי ככה מאמנות. זה לא הולך ברגל להתרגש מאמנות. ההתרגשות אינה הליך פרטי של אדם בינו לבין עצמו אלא היא סמן סטטוס ממש כמו סוג הסלולרי שלך. הצופה האמור-להיות-מתוחכם צריך לברור את התרגשויותיו בזהירות רבה, לבל יסגיר בטעות רגשנות פרובינציאלית, תמימות, אהדה רבתי לאמן שהמקובלים בדיוק החליטו לשנוא ורק הוא לא שמע על זה. לפעמים קורה גם ההפך: הצופה האמור-להיות-מעודכן-אך מקורי דווקא לא מחזיק מאמן שהמקובלים בדיוק החליטו שהוא חוצב מליבו, שכזה עוד לא היה, שהוא גיבור תרבות, סמל, אתוס ומיתוס גם יחד, סמן. לכו תצאו מזה. לכו תבינו מתי מגיע הרגע שאמירה שהיתה חזקה ואותנטית מוכרזת כברורה מדי, קלישאה מאוסה. קשה להיות עם היד על הדופק.

אני מקווה שזה בסדר להתרגש מהעבודות החדשות של גרשוני. בעצם, נדמה לי שאני היחידה שאהבה את תערוכת הצילום בארטפוקוס האחרון, שעשה עם זהר קניאל, ככה שממילא אני לא במקובלים. אז על הזין שלי. בתערוכה ההיא (תכף אני אדבר על התערוכה הנוכחית. מבטיחה) קיבלתי את ההוכחה שהאיש קורס תחת עומס רגשות, תכונה טרגית בעיני, שהוא כולו לב, שהאינטלקט, השיקול, הידע ההיסטורי, היכולת ליצור מערכת אפקטיבית של הדהודים וקשרים פנימיים, מגיעים כולם רגע אחרי איבוד הפעימה, כאפטר-אפקט שמונע גלישה לבנאליה או להיקסמות אצל מי שהוא כולו אמן. לכן, בגלל האמון העיוור שיש לי ביושר של גרשוני, בצניעות של גרשוני אפילו בגלריה גבעון, העבודות החדשות זעזעו אותי.

הן שחורות. הן כמעט זהות. הן דשנות ועבות באופן שנראה קצת, לרגע, כמו מראה ממעוף הציפור של אזור שלם שכוסה בפיח, שנחרב. משיחות המכחול אקספרסיביות "כמו שצריך" אבל לא משתוללות, לא מתחרעות, לא מסגירות שום כמעט-התמוטטות, אלא להפך. מין זעם קר רוח, קבוע, מיומן, והן ממוסגרות באמצעות ארבעה כוכבים שחורים בארבע פינות הציור.

בקומה העליונה של הגלריה זה ממשיך. דבר לא מתכנס לכלל צורה מזוהה, אין אף עיבוי של כתם לכלל משהו, הכל עיסה ראשונית, של טרום בריאה או של היום-שאחרי. ציור אחד בלבד בגוון ירוק, במה שנראה כמו בדל שיחה עם קופפרמן. מעין ניסיון לבדוק אם אפשר גם כן בגיל מבוגר, אחרי הרבה שנים של אמנות, להגיע לירוק. קופפרמן הוא הצייר שמצייר "אותו דבר". גרשוני הוא האמן שעבר כמה מהפכים באמנות שלו. הוא מנסה לטבול בירוק. בין אם הטון אפולוגטי מול קופפרמן, על אי-היכולת לשלב היטב את הירוק בתוך המונוכרום הקודר, ובין אם הטון הוא של יאוש מתנצח על כך, רמת החשיפה של השיחה הכנה של גרשוני מרשימה ותובענית באורח שנדיר כאן.

ואז מגיעים לחדר הקטן, לתא הוידוי של גלריה גבעון. שתי עבודות קטנות. בראשונה מגני-דוד צהובים, טלאים צהובים וסימון האינסוף באצבע ישירה על גבי הצבע. מחיקה שיוצרת צורה. לופ. שני קודים שהיחסים ביניהם הם כשל שתי מראות המוצבות זו מול זו. בעבודה השנייה כתוב "צדק לפניו יהלך". פתאום אני נוכחת שהכוכבים השחורים הם מגני דוד ממולאים שחור. זה מרגיש כמו סטירת לחי. העבודות החדשות נראות לי כמספרות מאיפה באנו ולאן הגענו. באנו מהטלאי והפכנו לבריגדות שחורות.
אני מקווה שלא יפטרו אותי על זה, אבל בכיתי קצת.