קסם שחור: קרלוס סנטנה היה אל ואדם בהופעתו בישראל

"תודה לכם. זה כבוד גדול עבורי להיות מואר על ידי האור שלכם", כך פנה אמש קרלוס סנטנה אל קהל האלפים בפארק הירקון, שהחזיר לו בתשואות ממושכות. עשרה ימים בדיוק אחרי יום הולדתו ה-69, הגיטריסט האגדי ממש לא צריך להתחנף לקהל כדי לקבל ממנו אהבה – אבל כנראה שבאמת היה שם משהו באוויר, מלבד אדי המריחואנה, שגרמו גם לאחד האנשים הכי קוליים שדרכו בפארק הירקון בשנים האחרונות להתמוגג מערב מיוחד שהזכיר, לכמה שעות, את קיץ האהבה של פסטיבל וודסטוק.

עוד לפני ההופעה רצו על המסכים סרטונים שמתארים את הפעילות של ארגון צדקה יהודי-ערבי "יד ביד", אליו נתרמו ארבעה שקלים מכל כרטיס שנמכר להופעה – וההופעה עצמה המשיכה את הכיוון ההיפי עם סרטון של יונה לבנה פורסת כנפיים. אז הגיח על הבמה המאסטרו עם גיטרת ה-PRS הזהובה והייחודית שלו (שנקראת על שמו) והתחיל לנגן את "Soul Sacrifice", מהאלבום הראשון של הלהקה, כאשר מסכי הענק עוזרים לקהל התל-אביבי להיכנס לאווירה עם הקרנת שוטים מהסרט הדוקומנטרי של מייקל וודלי שתיעד את ההופעה של סנטנה עם אותו השיר בפסטיבל וודסטוק ב-1969.

ושלא תהיה טעות, להקת סנטנה גרסת 2016 היא ממש לא מכונת להיטים נוסטלגית – היא מתוכנתת להציג שואו ברמה הגבוהה ביותר, עם אופציה להקפיץ את הקהל בקפיצות באוויר העומד והלח של חום יולי-אוגוסט התל אביבי בכל רגע נתון. במשך למעלה משעתיים הלהקה, בהנהגתו הבלתי מעורערת של הגיטריסט המבוגר עם השפם והכובע, לא הפסיקה לעבוד לרגע. אם זה בלהיטים הענקיים מסוף הסיקסטיז, הלהיטים המפתיעים מהאלבום "Supernatural" מ-1999 או שירים שכמעט אף אחד בין אלפי הצופים בכלל הכיר לפני המופע – סנטנה והלהקה נתנו עבודה, וגרמו לקהל ליהנות מכל רגע (אפילו אם אפשר היה לוותר על כמה סולואים ארוכים וקצת מצ'עממים במהלך ההופעה).

סנטנה לא הגיע לישראל עם חטיבת כלי הנשיפה שלו, אבל קשה לבוא בטענות לחסך של עושר מוזיקלי לאור מה שהלך על הבמה. בנוסף למתופפת סינדי סנטנה (אשתו של), היו על הבמה עוד שני נגני כלי הקשה, נגן בס ועוד גיטריסט – אליהם הצטרפו שני זמרים: אנדי ורגאס שהיה אחראי על הצדדים הלטיניים של השירה, וריי גרין התיאטרלי יותר שאמור היה לתת קונטרה בצדדים הרוקיסטים יותר של המופע – וגם חיפה על חסרונה של חטיבת כלי הנשיפה וניגן על טרומבון. עם כל הכבוד לאנרגיה המטורפת של שני הזמרים, שניצלו כל רגע אינסטרומנטלי בהופעה (והיו רבים כאלה) כדי "להפעיל את הקהל" סטייל בריכת השחייה של קלאב הוטל לוטרקי יוון – קשה היה שלא להתגעגע לסולנים הקלאסיים בחלק מהשירים, במיוחד ב-"Smooth" של רוב תומאס ובשירים "מהתקופה הקלאסית" של הלהקה עם הסולן גרג רולי, כמו "Black Magic Woman", "Evil Ways" ו-"Oye Como Va". הביצועים של השניים היו מאוד מדויקים, אפילו מדויקים מדי – כאלה שמתאימים יותר לבמות של ברודווי מאשר למופע רוק.

קרלוס עצמו מנגן כמו אל, אין מילה אחרת לתאר את זה. האצבעות שלו נעות על המיתרים כאילו הזמן קפא מלכת אי שם בוודסטוק בסוף שנות השישים, וכל המיליונים בבנק לא מעניינים, והלחות המטורפת של מרכז ישראל והאיומים הביטחוניים וכל דבר אחר בעולם פשוט נמחק – וכל מה שנשאר זה צלילי גיטרה שבאמת אף אחד לא יכול לחקות. אין הרבה אייקוני גיטרה חיים ברמתו של קרלוס סנטנה, ולראות אותו מנגן אפילו ריף אחד בגודל טבעי זו מתנה גדולה לכל חובב מוזיקה. כדי להפוך את דמותו לאפילו יותר חביבה ונערצת, הוא מזמין לבמה ילד חמוד שהוא מזהה בשורות הראשונות, ומעלה אותו לבמה כדי לפרוט על המיתרים. מי היה מאמין שגאון מוזיקלי יהיה גם פשוט איש מקסים?

להקת סנטנה הופיעה בישראל בפעם האחרונה ב-30 באפריל 1987 (סוף אפריל אגב, זה זמן הרבה יותר טוב לארח הופעות בפארק הירקון מאשר בשיא החום של יולי-אוגוסט) וב-29 השנים מאז היא ידעה רנסנס קטן שהכניס אותה סופית לספרי ההיסטוריה כלהקת הרוק-הלטיני הגדולה בהיסטוריה, וההופעה שלה בישראל היא בהחלט הישג נאה למפיק שוקי וייס, שיחד עם חבריו לשוק ההופעות ממשיך למלא אצטדיונים ואולמות עם שמות גדולים – למרות הניסיונות של ארגוני ה-BDS לעודד חרם תרבותי על ישראל. "אל תתנו לפחד לנצח", קרלוס סנטנה אומר לקהל במין דרשה רוחנית במהלך ההופעה, ומכריז שהרוח של בוב מארלי וג'ון לנון שורה על תל אביב הערב. זה ניצחון קטן לקהל המקומי, שזוכה להיות בצד של לנון, מארלי וסנטנה – ולא בצד של אנשים שמונעים משנאה ופחד.