התמכרות היא מחלה לא פשוטה. היא גורמת למכור לעשות דברים שאדם בריא בנפשו יימנע מהם. יעידו על כך מהמרי הספורט בימים שקדמו לווינר ולשאר אתרי ההימורים. עם תום עונת הכדורגל האירופית, מצאו עצמם אז המהמרים עוקבים בשקיקה אחר תוצאות ליגות המשנה באוסטרליה ובגינאה המשוונית במטרה למלא את החלל שנפער בנשמתם ובארנקם.
מעריצי "משחקי הכס" נמצאים כיום במצב דומה. סדרת המופת של HBO נכנסה לאחרונה למצב של תרדמה עמוקה ושלחה את המכורים להקהות את הכאב ולנסות למצוא את המנה הבאה בדמות סדרות מביכות היישר מתחתית החבית הטלוויזיונית. תוצרים שבנסיבות רגילות לא היו זוכים לראות את המסך שלכם גם עם טלסקופ, פתאום מקבלים תקופת חסד ארוכה של חמישה פרקים לפחות, עד שנופל האסימון שאתם מבזבזים את זמנכם.
אבל ישנה דרך חלופית, מומלצת ולבטח יותר חסכונית בזמן, והיא לבדוק את מעלליהם הקולנועיים של כוכבי "משחקי הכס" בפגרה. ג'ון בראדלי למשל, הידוע יותר בשם סאמוול טארלי. דמותו ב"משחקי הכס" אוחזת בכישוף מסתורי הגורם לכל צופי הסדרה לשלוח את ידם לסמארטפון ולבדוק מה התחדש בכל פעם שהיא מופיעה על המסך. בסרט האירי "Traders", שזמין כעת בפורמט ביתי, מקבל בראדלי את קדמת הבמה ואין לאן להימלט.
זהו סרטם העלילתי הארוך הראשון של רייצ'ל מוריארטי ופיטר מרפי, שבעשרים השנה האחרונות יצרו יחדיו שלל סרטים קצרים. הם מיקמו את העלילה בדבלין, בתקופה של משבר כלכלי שגורם לקריסתה של חברה לייעוץ פיננסי, והיא עוקבת אחר שני גברים שאיבדו את עבודתם בעקבות הקריסה, ומתקשים להתמודד עם הירידה ברמת החיים לה הורגלו: ורנון (בראדלי) והארי.
העתיד הקודר גורם לוורנון להגות ולפתח סטארט-אפ חברתי, במסגרתו שני אנשים אנונימיים שמים את כל חסכונותיהם בתיק ונפגשים במקום מבודד לקרב נטול נשק חם, עד המוות. המנצח זוכה בכל הקופה והמפסיד נקבר בקבר שהוכן מראש. למרות חבלי לידה, המיזם תופס תאוצה וגורר את שני "החברים" למרדף אחר עוד ועוד כסף במטרה להגיע לסכום שיאפשר פרישה.
כתבתי "חברים" במרכאות מכיוון שוורנון והארי די מתעבים אחד את השני. מדובר בשני סוציופתים פסיכופתים מהזן הגרוע ביותר, שרק המרדף אחר הכסף מאחד אותם. נראה שבמהלך העבודה על הסרט, ג'ון בראדלי ראה הרבה פרקים של "סיינפלד", כי הכוכב בהחלט תיעל את רוחו של ג'ורג' קוסטנזה לתוך דמותו של ורנון. נדמה כי השחקן השמנמן רצה בעיקר לברוח מדמותו החלבית ומעוררת הרחמים של סאמוול טארלי, והוא בהחלט עושה עבודה מצוינת.
"Traders" מנסה להראות, בצורה די בוטה יש לומר, את ההשלכות של הקפיטליזם הדורסני בחברה המודרנית שבה החזק שורד. רק שבמקום להחליף מניות ואגרות חוב, אנשים מתחילים לסחור במוצר הבסיסי ביותר חייהם. עולמו האלים של הסרט אינו שדה משחק לגברים בלבד: מככבים בו אישה וגם נער צעיר, בגילומו המצמרר של בארי קוהגן. למרות האפשרות המפתה ללכת לכיוון של הומור שחור (כפי שעשה דני בויל ב"חברים לרצח", למשל), הסרט נשאר בנימה רצינית וקודרת רוב הזמן, דבר שלדעתי מיטיב עם התוצאה.
יש כמה חורים בהגיון הפנימי של הסרט למשל, הייתי מצפה שכמעט כל מפגש בין שני משתתפים יסתיים פשוט בשוד, ולא ברצח. עם זאת, "Traders" הוא מותחן מקורי ומעניין יותר מרוב התוצרים ההוליוודיים התפלים שמזהמים את מסכי המולטיפלקסים בישראל. הוא בקלות יכול היה להיות כאן להיט קטן, מהסוג שעובר מפה לאוזן בין מעריצים שרופים של "משחקי הכס".
הגספטו השחור: הטריילר
פוקסי בראון, דולמייט, סופר-פליי ושאפט הם רק חלק מקשת של דמויות שכבשו בסערה את הקהל השחור בגטאות האורבניים בארצות הברית. עד שהופיעו, אפרו-אמריקאים שיוועו לדמויות קולנועיות שיוכלו להזדהות עמן, בעוד להוליווד עצמה זה לא הזיז וגיבורים שחורים היו נדירים. כך נולד ז'אנר חדש בתחילת שנות השבעים: בלקספלויטיישן. מדובר בסרטי פשע ואקשן, שבהם השתמשו באופן חתרני בסטריאוטיפים שהודבקו לשחורים של סרסורים, פושעים וזונות והפכו אותם לגיבורים אייקונים, שאי אפשר שלא להיות בעדם. עד היום הם מאוזכרים בתרבות ההיפ-הופ בלי סוף.
הסרטים הללו לא רק היו פלטפורמה לפריצתם של כוכבי קולנוע דוגמת פאם גריר, פרד וויליאמסון וריצ'ארד ראונדטרי. חשיבותם העיקרית היתה ביצירת מקומות עבודה למאות שחורים בתעשיית הקולנוע. לקראת אמצע שנות השבעים, הז'אנר החל לדעוך, עד שנעלם בסופו של אותו עשור, בגלל תנועות זכויות אדם וקבוצות דתיות שטענו שהוא פוגע בתדמית ובאינטרסים של המיעוט השחור. בנוסף, הסוגה עצמה החלה להידרדר בכמות ובאיכות הסרטים.
כל תופעה תרבותית שמתחילה לאכול את עצמה מגיעה מתישהו לשלב ההתמקדות בפארודיה עצמית, ומובן שהדבר לא פסח גם על הבלקספלויטיישן. סרטים חוצי-ז'אנרים כמו "בלקולה" ו"ד"ר בלק ומר הייד", הכינו את הקרקע, אבל אפילו הם לא הכינו את העולם לשילוב הפסיכי מכולם: נאצים שחורים.
"הגסטפו השחור" מ-1975, שיצא לאחרונה בבלו-ריי, הוא סרטו העשרים ושבעה של הבמאי/תסריטאי לי פרוסט. הוא התמחה בשנות השישים והשבעים בסרטי אקספלויטיישן מכל הסוגים עם דגש על עירום ומחסור חמור בטעם. סרטו "דיקסי דיינמייט" אהוב מאוד על אחד, קוונטין טרנטינו.
ב"הגסטפו השחור", מציע פרוסט עיבוד חופשי ביותר לספרו של ג'ורג' אורוול "חוות החיות". כמו בספר הקלאסי, גם בסרט מורדת קבוצה מוחלשת בהגמוניה השלטת, אך כשהיוצרות מתהפכות, מתברר שהיא גרועה לא פחות. על רקע כותרות הפתיחה, באופן חסר טאקט לחלוטין, מוצגים צילומי ארכיון של היטלר ומצעדים נאצים המתנגנים לצלילי מוזיקת פאנק. לאחר מכן, אנו פוגשים את תושביה השחורים וקשי היום של שכונת ווטס בלוס אנג'לס. אלה סובלים מנחת זרועם של גנגסטרים איטלקיים שלא משתגעים על איחורים בדמי הפרוטקשן. ראש הסינדיקט מתגלה כבחור משעשע שלא זז מילימטר ללא כלבו המפונפן בזרועותיו, ולא קם מן המיטה בלי לסדר את הפאה שמעטרת את פדחתו.
מן הצד האחר, נמצא גנרל אחמד, מפקד "צבא העם" (מקבילה לפנתרים השחורים) שמטרתו להגן על התושבים. הבעיה היא שיד ימינו, קולונל קוג'ה (צ'ארלס רובינסון מהסיטקום "בית דין לילי"), מואס בגישה הימנית והמתנצלת של מפקדו. הוא פותח במרד, משתלט על הצבא ומתחיל להוציא לפועל פעולות מיליטנטיות נגד הגנגסטרים, שבורחים מן השכונה עם הזנב בין הרגליים.
לתושבי השכונה אין זמן לשמוח, כיוון שהשלטון החדש מתגלה כאכזרי מקודמו. קולונל קוג'ה הופך למושחת יותר מהר משאתם יכולים לומר "ג'סי אוונס", מאמץ רטוריקה נאצית ומלביש את חיילו במדים מתאימים. הרודן עצמו חי את החלום הנאצי ומתחיל להתרועע עם בלונדינית שמעדיפה בכל שעות היום את הלוק נטול החולצה. כפי שאתם מבינים, "הגסטפו השחור" עמוס באירוניה. רק שלא ברור אם היא מכוונת או תוצאה של התקציב הנמוך. קולונל קוג'ה לדוגמה, "משחרר" מהלבנים מגרש טניס שכונתי (הספורט הלבן) והופך אותו לבסיס צבאו.
חוץ מגזענות מבולבלת כלפי שחורים ואיטלקים, הסרט מספק גם מיזוגניה מלא החופן, שכמעט תמיד נוכחת בסרטיו של פרוסט. זו אפילו לא העובדה שכל הדמויות הנשיות מציגות את גופן בעירום לפחות פעם אחת, אלא שכל דמות שזוכה לשתי שורות דיאלוג ומעלה, כבר מוצאת את עצמה נאנסת ומוכה על ידי גבר אלים. למען האיזון הקדוש, אנחנו גם מקבלים סצנה בה נחתכים אשכיו של גנגסטר לבן בזמן שהוא רוחץ באמבט.
"הגסטפו השחור" מאפשר לנו לראות מה קורה כשז'אנר הבלקספלויטיישן נופל בידיו של במאי נצלני במיוחד שלא משחק לפי חוקי המשחק ומנסה לגרום לסרטו להיות סנסציוני ככל האפשר. באקלים החברתי הנוכחי, ניתן יהיה להבין מבקרים שיטענו שהסרט נראה כמו פרופגנדה מצד המתנגדים לתנועות כ-Black Lives Matter. אולם האמת חייבת להיאמר: "הגסטפו השחור" מצחיק, דוחה ומעליב את כולם, אבל לפחות מבדר תוך כדי.