עוד הרבה לפני שמתחילים לקרוא בו, עצם קיומו של "הארי פוטר והילד המקולל", הספר השמיני בסדרת "הארי פוטר", נראה כמו התרסה. שבעת הספרים הנהדרים של ג'יי קיי רולינג שוזרים יחד יצירה כל כך שלמה, מרגשת ומספקת, סוגרים את כל הנקודות ועונים על כל השאלות שהתעוררו במהלכם. רולינג עצמה הצהירה מעל כל במה שפרויקט חייה - שהחל כטיוטה על מפיות בית קפה כשהיתה עדיין אם חד הורית בקשיים כלכליים - הסתיים עם "הארי פוטר ואוצרות המוות". התחושה הזאת רק מתגברת עם ההבנה ש"הארי פוטר והילד המקולל" הוא כלל לא ספר, אלא מחזה חדש (ליתר דיוק, כפי שכתוב על הכריכה, מהדורה מיוחדת של תסריט חזרות) שעלה לאחרונה בווסט אנד ונארז מחדש כדי להריץ את המעריצים שוב אל התורים הארוכים מחוץ לחנויות. מצד אחד נאיבי לחשוב שספרי "הארי פוטר" שונים מכל מוצר מסחרי ענק אחר, ומנגד משהו בציניות הזאת עדיין צורב. ההבנה שתרבות הרימייקים והסיקוולים, העוד מאותו דבר, הגיעה גם לעולם הקוסמים - היא עניין די מבאס להתמודד איתו.
"הארי פוטר והילד המקולל" הוא, כאמור, מחזה חדש בשני חלקים (שמוצגים בפער של מספר שעות זה מזה בלונדון, בשל אורכו של המחזה) המבוסס על סיפור מקורי מאת רולינג, שעובד על ידי המחזאי ג'ק ת'ורן לגרסה בימתית. הסופרת, אגב, מיהרה להצהיר שהפעם זה הסוף ושבהחלט לא כדאי לצפות לספר תשיעי, רק כדי שתוכל להתפנות לסגירות אחרונות בפרויקט החדש שלה כתסריטאית של
טרילוגיית סרטים חדשה המתרחשת בעולם הקוסמים, שבעים שנה לפני הולדתו של הארי פוטר. העובדה שרולינג הפרה בשנים האחרונות פעם אחר פעם את הבטחתה להניח לעולם שיצרה (בין היתר עם שורה של סיפורים קצרים שפרסמה באתר הרשמי שלה), מוכיחה שוב כמה מוצלח הוא, אבל גם את כוחם של המעריצים ככוח יצירתי. בדיוק כפי שמעריצי "מלחמת הכוכבים" הפכו את העולם המורחב למרתק באינספור סיפורי ויצירות חובבים, עד שהוליווד החליטה לאמץ חלק מהם, כך הצית גם רעבונם של מעריצי "הילד שנותר בחיים" את דמיונה של הסופרת. חלק לא קטן מהרעיונות שבהם עוסק הספר/מחזה החדש נולדו באותם פרומים, בלוגים ואתרי מעריצים.
עלילת הספר החדש מהווה למעשה המשך ישיר לפרק הסיום המרגש של "הארי פוטר ואוצרות המוות". הארי, ג'יני, הרמיוני ורון הבוגרים מלווים את ילדיהם לרציף 9 ושלושה רבעים, 19 שנים אחרי הקרב על הגוורטס, וצופים בהם כשהם מתחילים את דרכם העצמאית בבית הספר לקוסמים. אלא שלא הכל ורוד כפי שהיינו יכולים לחשוב. בעוד ג'יימס ולילי, שניים משלושת ילדיהם של הארי וג'יני, מגשימים את עצמם והופכים לילדים הפופולריים שציפינו מהם להיות, ורוז וויזלי-גריינג'ר תופסת בקלות את מקומה של גאונת השכבה - אלבוס פוטר מתקשה. זה מתחיל בהגשמת הסיוט הגדול כשמצנפת המיון משייכת אותו לסלית'רין, נמשך בחוסר יכולת לשחזר את כישוריו הספורטיביים או המנהיגותיים של אביו, ויותר מכל בכישלון להקיף את עצמו בחברים. למעשה, האדם היחיד שרוצה בקרבתו הוא לא אחר מאשר סקורפיוס מאלפוי, בנו של הנמסיס הגדול ביותר של אביו. שני הילדים הדחויים, שצלם הגדול של אביהם מכסה על יכולתם לפרוץ לעצמם דרך עצמאית, מחליטים לעשות מעשה ולצאת למסע בזמן כדי להציל את חייו של סדריק דיגורי - שנרצח על ידי וולדמורט בסיומו של טורניר הקוסמים המשולש. בכך הם פותחים את הדלת לתמורות בזמן ובמרחב, שעלולות לשנות לחלוטין את העולם כפי שהכירו.
אחד המאפיינים המפתיעים של סדרת ספרי "הארי פוטר" הוא שהגיבור שלה רחוק מלהיות הדמות המעניינת ביותר. אלבוס דמבלדור, טום רידל, סוורוס סנייפ וסיריוס בלאק היו דמויות מורכבות ומעניינות בהרבה, רון היה נוגע ללב יותר, הרמיוני מוכשרת וחכמה יותר, נוויל אמיץ יותר, והרשימה רק מתארכת. הארי הקיף את עצמו במספיק אנשים מרתקים, חכמים ואמיצים, שיצקו לתוכו את התכונות והמאפיינים שהפכו אותו לגיבור. הנקודה הזאת קריטית עשרות מונים לגבי אלבוס, שעונה כמעט על כל סעיף בקלישאת "הבן של": מריר, זועף, שונא את העולם ובז לאביו. ובהיעדר הצוות המסייע שהקיף את הארי, הוא מהווה דמות ראשית שקשה מאוד להריע עבורה. הארי עצמו עשה פעולות ובחר בחירות טיפשיות רבות במהלך שבעת הספרים שעסקו בו, אבל היכולת של רולינג להכניס אותנו לנבכי נשמתו ומוחו הקודח, הדרך שבה נקשרו בגורלו גם גורלם של כוכבים אהובים אחרים - הפכה אותו למיוחד. בגרסת התסריט של "הארי פוטר והילד המקולל", המספר מוגבל מאוד ביכולת להביע רגשות ומחשבות.
למזלו של אלבוס פוטר ולמזלם של הקוראים, זהו סקוריפוס מאלפוי שגונב את ההצגה. בנו טוב הלב, הסקרן והאמיץ של דראקו הוא הרבה מעבר לסייד-קיק מוצלח. למעשה, במקרים לא מעטים לאורך הספר, הוא האיש שנושא עליו את התקדמות העלילה. ההרפתקאות שעוברים השניים לא מתקרבות להרפתקאות מסמרות השיער של הוריהם, אבל הן בהחלט מעוררות מחדש את הקסם של העולם המיוחד של רולינג. וברגעים שבהם מצטרפים אליהם (בדרכים שלא נחשוף כאן מפאת ספוילרים) גם הוריהם ואורחים מפתיעים נוספים, הופך הספר למהנה. בין אם במכוון או שלא, "הארי פוטר והילד המקולל" שומר כל העת על קרבה למאורעות הסדרה המקורית, בחלק מהמקרים מדובר אפילו בשחזור מהלכים וסיטואציות שלמות. חלק מהעניין נובע ללא ספק מהצורך לפרוט על מיתרי הנוסטלגיה של המעריצים, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שגם ג'ק ת'ורן עצמו הרגיש שהסיפור לא חזק מספיק כדי להחזיק בזכות עצמו. בעיקר אמורים הדברים לגבי דמות הנבל החדשה, שגם אם מראש לא היה הוגן לצפות ממנה להשתוות לרמה של אדון האופל - לא מצליחה להעשיר או לקדם את הסיפור. עד היום רבים טועים בשיוך של "הארי פוטר" לקטגוריית ספרי הילדים. "ספרי מבוגרים" רבים מתקנאים בכמויות האפלה, הפחד וחכמת החיים שנכללים בתוכם. "הארי פוטר והילד המקולל" כמעט לא כולל אף אחד מהדברים הללו.
הרבה מעלילת "הארי פוטר" הוקדשה להשלכות של יחסי-הורים על הדורות הבאים והעולם שהם מעצבים, ובמקרה הזה "הארי פוטר והילד המקולל" ממשיך היטב את הקו. יש בו הסתכלות אמיצה למדי על הכישלון של הארי להפוך להורה טוב ולהעניק לבנו את תחושת התמיכה שלה כל כך הזדקק בילדותו, כמו גם עיסוק מרתק בצדדים שלא ראינו בדראקו מאלפוי. החלקים הללו בצירוף שובם של הגיבורים המקוריים, הופכים את "הספר השמיני" לכזה שבוודאי לא מבייש את המותג, אבל שתרומתו וחיוניותו לסדרה נותרים בגדר תעלומה. העובדה שהוא לא באמת ספר היא בעת ובעונה אחת קללה וברכה. בצד השלילי, הגרסה הזאת מכילה בתוכה את כל החזירות המותגית והניסיון לסחוט מחדש מוצר שכבר גרף מיליארדים. מחזה לעולם לא יכול להתחרות בהיקף של ספר. בצד החיובי, יש בשונות הזאת גם המתקה של הגלולה. אם לא נתייחס ל"הארי פוטר והילד המקולל" כספר חדש, אלא רק כתוספת צד קלילה, נוסטלגית וכיפית לפרקים, נראה שדווקא אז הוא ימצא את מקומו הראוי בדברי הימים של עולם הקוסמים.