הזמן הוא שנת 2011. המקום הוא ירושלים, בחדר גלריה גדול של האקדמיה לאמנות של בצלאל, חדר מואר באורות ניאון, שקיבלו עוצמה מיוחדת בגלל קירותיו הלבנים המצוחצחים. במרכז החדר עמד לו בנונשלנטיות גבר בריטי, כבן 60, לבוש בבגדי יום יום. מולו ישבו כחמישים אנשים, מחציתם סטודנטים מנומנמים לאמנות בתחילת שנות העשרים לחייהם, והשאר אנשים בני שלושים פלוס עם מבט מעריץ בעיניים. אותו גבר חילק את החדר לשניים. גברים לכאן ונשים לכאן. הוא הנחה כל קבוצה איך להפיק צליל מסוים ושונה מפיה, והכריז על המתרחש בחדר כעל המצב הנוכחי של המוזיקה. "כל המוזיקה המוקלטת סיימה את תפקידה", הוא הסביר. "המוזיקה נצרכה, הורדה, פורשה, נשמעה, סומפלה, נלמדה, נסחרה, הובנה ונשפטה. עכשיו זאת המוזיקה. מקהלה חיה וספונטנית. בלי ידע, בלי קצב, בלי מסורת".
זאת היתה יכולה להיות סדנה רוחנית רגילה, או תרגיל הזוי של סטודנטים באמנות, אבל בכל זאת היה כאן משהו אחר. הסיבה לכך היא שהאיש שהנחה אותה היה ביל דראמונד מה-KLF. ההרכב שהיה לאחד מחלוצי האסיד האוס, נתן לו משמעות, זכה להצלחת ענק ופרש באופן הכי דרמטי שאפשר.
נחזור רגע לשיא הקריירה של ה-KLF. למרות שהצמד הוא אחד מהרכבי ההאוס הבולטים של הניינטיז, הפעילות הזכורה שלהם מסתכמת ב-18 חודשים קצרים, בין אוגוסט 1990 למרץ 1992, אז הוציא הצמד חמישה להיטי ענק שכבשו את המצעדים בכל העולם. "What Time is Love" היה הראשון ואחריו באו "3AM Eternal", "Last Train to Trancentral", "Justified and Ancient" (עם זמרת הקאנטרי תמי ויינט כסולנית) ו-"America: What Time is Love" לקינוח. הלהיטים האלו אולי נשמעו כעוד טרקים מפס היצור של התקופה, עם קצב מהיר, זמרות וראפרים, אבל ה-KLF הביאו משהו שונה, היה להם תוכן מוזר.
בעוד רוב שירי הדאנס של התקופה התעסקו בנושאים מאוד פשטניים, כמו אהבה וריקודים, הקטעים של ה-KLF היו סוג של מניפסט שקיבל השראה מטרילוגיית ספרים הזויה מאמצע שנות השבעים שנקרא "The Illuminatus!" של הסופרים רוברט שיאה ורוברט אנטון ווילסון. הספרים האלו סיפרו על "העתיקים והמוצדקים של מומו", על פירמידות עם עיניים ועל כל מני תיאוריות מוזרות לגבי שליטה בעולם. ה-KLF לקחו את הנושאים מהספר הזה ותרגמו אותם לשורת להיטי דאנס-פופ בעלי מסר לא ברור. הציבור, באופן מפתיע, הגיב בהתלהבות.
זה נשמע כמו הזיה, וזאת באמת אולי המילה שמגדירה הכי טוב את ה-KLF לכל אורך הקריירה. הצמד הוקם ב-1987 על ידי דראמונד וג'ימי קאוטי, שהיו ידועים יחסית בבריטניה בתחום הרוק האלטרנטיבי. ברגע מסוים, שבריאיונות תואר על ידם כסוג של התגלות, הם פשוט החליטו לזרוק את הגיטרות ולהקים הרכב היפ-הופ דאנס מהפכני. הם קראו להרכב שלהם The Justified Ancients of MuMu, על שם אותם עתיקים ומוצדקים, הוציאו אלבום עמוס בסימפולים כשאף אחד עוד לא סימפל, קיבלו תביעת ענק מלהקת אבבא, נמצאו אשמים, גנזו את האלבום, אבל הפכו לאגדה. המאבק המשפטי עם אבבא על הזכות לסמפל הביא אותם לשנות את שמם לה-KLF ראשי התיבות של Kopyright Liberation Front החזית לזכויות יוצרים חופשיות, בתרגום חופשי ובשגיאת כתיב.
המשך הדרך היה מעניין מוזיקלית, אם כי נראה היה שהם לוקחים הכל די בצחוק. סינגל אחד שלהם נקרא "קיילי אמרה לג'ייסון", תוך שהוא לועג לשני כוכבי הפופ הגדולים של התקופה (מינוג ודונובן), וסינגל אחר, "Whitney Joins the Jams" (הג'אמז, ראשי תיבות של שם הלהקה שלהם), לעג לכוכבת הפופ האמריקאית. במקביל גם כתבו השניים ספר "המדריך: איך להגיע למקום הראשון במצעד". מכיוון שהגיעו למקום הראשון במצעד הבריטי עם "Doctorin' the Tardis" (תחת השם Timelords), אחד הסינגלים הראשונים שלהם. הספר נתפס כגאונות קונספטואלית, שריסקה לגורמים כל מיתוס שהיה קיים על התנהלות תעשיית המוזיקה.
כהרכב עמוס אידיאולוגיה די ביזארית, ההצלחה הבינלאומית הענקית שהגיעה ב-1990 הפתיעה גם אותם. אנשים פשוט לא הקשיבו למסרים ונהנו מההפקה העדכנית והחמה של הקטעים שלהם, שקרעו את הרחבות.
אבל לא הכל היה טוב. כהרכב עם קונספט, חברי ה-KLF לא יכלו לשתף פעולה עם עולם הפופ והמצעדים שחיבק אותם, ולמעשה די נגד את האידיאולוגיה שהם ייצגו מהספרים. הם החליטו לפרוש ובגדול. בבריטס של שנת 1992, טקס פרסי תעשיית המוזיקה הבריטית, הצמד נקרא להופיע. בתכנון המקורי רצו השניים להשליך דם של כבשים על משתתפי הטקס, אבל אחרי שה-BBC שהעביר את הטקס הטיל וטו, הם דאגו ששני שליחים עם כבשה שחוטה פשוט יופיעו באמצע ההופעה שלהם וימסרו את הקורבן לבמה. העיתונות האלטרנטיבית היללה את הפעולה, השמרנית קצת פחות.
זאת היתה ההופעה האחרונה של הצמד, וכמה חודשים אחר כך הודיעו ה-KLF על פרישה. השניים עשו זאת באמצעות סרט שהם צילמו באי ג'ורה שצמוד לסקוטלנד, שמתעד אותם שורפים מיליון ליש"ט במזומן, לכאורה כל רווחיהם מהלהקה. הספקולציות היו רבות, אבל נראה שהפעולה הקיצונית הזאת היתה אמיתית.
ב-24 השנים שעברו מאז, ה-KLF פחות או יותר עמדו במילתם ולא חזרו. מה שכן, כאנשי קונספט ואמנות הם היו חייבים להבליח פה ושם.
החזרה הראשונה היתה כשנה אחרי הפרישה וקשורה אלינו הישראלים. שני הסינגלים האחרונים שלהם, "Justified and Ancient" ו-"America" הגיעו לראש מצעד הפזמונים הלועזי של רשת ג' וה-KLF היו כאן להצלחה מאוד גדולה. הצמד היה מודע לכך, וכמחווה משה מורד כיום מנהל 88FM אבל אז בכיר בחברת התקליטים NMC שייצגה את הלהקה בארץ, הוזמן להופיע באחד הקליפים שלהם. המקום המוזר הזה שהעניק להם הצלחה יוצאת דופן עורר את סקרנותם של חברי ה-KLF וב-1993, אחרי שנחתם הסכם אוסלו, החליטו לשלוף הקלטה גנוזה שלהם שתצא לאור רק בישראל וברשות הפלסטינית, כדי לחגוג את ההישג האנושי האדיר של השכנת שלום. בהקלטה השתתפה גם מקהלת הצבא האדום והיא היתה חידוש שמשלב את השירים "Que Sera Sera" עם "War is Over" של ג'ון לנון. ההקלטה הוצעה למכירה באמצעות שוברים שפורסמו בעיתונות הישראלית והפלסטינית. הציבור השוכן בין הירדן לים לא מאוד התרשם מהמחווה ורק כמות צנועה של עותקים נמכרה. כיום נחשבים העותקים הללו לפרטי אספנות סופר יקרים.
מעבר לכך חזרו ה-KLF לפעול עוד פעמיים, שוב בהקשרים היסטוריים. ב-1995 הקליטו קטע לאלבום שכל הכנסותיו לילדים שנפגעו במלחמה ביוגוסלביה לשעבר, ושנתיים אחר כך הם התאחדו להקלטה נוספת. הפעם זה היה כדי ללעוג לחגיגות המילניום המתקרבות, בסינגל יוצא דופן שנקרא "Fuck the Millennium" שדרש מממשלת בריטניה להקצות תקציבים לאמנים פעילים ולא לחגיגות ראוותניות.
שלושת הקאמבקים האלו זכו לתשומת לב מינורית, למרות המשמעות הרבה שלהם. זה היה סוג של קונטרסט מוחלט לפעילות שלהם בתחילת הניינטיז, כשכל פיפס זכה לאינספור פרשנויות והתייחסויות. ה-KLF הבינו שזהו, ולא חזרו יותר לעבוד יחד.
בנפרד, קאוטי התעסק מעט במוזיקה. ב-1999 הוא יצר קטע דאנס שמסמפל את הצלצול של טלפון הנוקיה העתיק, במטרה ליצור גימיק שיהיה להיט ענק. הקטע "I Wanna 1-2-1 With You" היה כישלון קולוסאלי וסוג של הוכחה לכך שנגמר לו הקסם. אחר כך קאוטי יצר רמיקסים ל-U2, איאן בראון, פלסיבו ומרילין מנסון, אך אלו היו כבר לפני 15 שנים ויותר. מאז הוא מתעסק בעיקר באמנות פלסטית ואף הציג בכמה תערוכות חשובות.
דראמונד, כאמור, העביר הרצאות העוסקות במותה הקונספטואלי של המוזיקה. לפני שלוש שנים הוא הפסיק גם עם זה והחל לעסוק בציור. בריאיון שנערך עמו בשנת 2004 הוא הסכים באופן נדיר לדבר על ה-KLF והתוודה שהוא מתחרט על שריפת הכסף; "זה משהו שקשה לי להסביר לילדים שלי וזה לא נעשה קל יותר".