כיאה למי שביים את הסרט "המומינים בריביירה", כרטיסי הביקור של קסבייה פיקאר נושאים את דמותם של הטרולים הלבנים והעגלגלים. לא נעים לספור דברים כאלה וגם לא לספר אותם, אבל כשהעליתי לפייסבוק את התמונות של הכרטיסים הללו, מיד לאחר המפגש עם הקולנוען הצרפתי, הלייקים הצטברו חיש-קל לכמות אסטרונומית. דבר זה מעיד כמובן על האהבה שרוחשים כאן ליצירי בריאתה של טובה ינסן, כפי שמוכיחים גם שלל עמודי המעריצים הפופולריים שיש להם בארץ, למשל "מומינים מסבירים", "גרוק", "מר מושקר", "מאי הקטנה" ואחרים.
עוד יותר מאשר בישראל, המומינים פופולריים בפינלנד, מולדתה של ינסן (אם כי היא כתבה בשוודית) וכן ביפן, בה נוצרה סדרת האנימה בכיכובם, שהוקרנה גם כאן והפכה לפולחן. לעומת זאת, בארצו של הבמאי הם כמעט לא מוכרים. "אולי רק אחוז-שניים מן הצרפתים בקיאים במעלליהם", מספר לי פיקאר בריאיון בחדר מלון פריזאי. "אני עצמי גיליתי אותם רק בתחילת שנות השלושים לחיי, כשנסעתי ליפן ונסחפתי במומינמאניה שיש שם", הוא אומר ונזכר בחיוך רחב איך בנסיעה מאוחרת יותר הלך בארץ השמש העולה לבית קפה מיוחד, בו ניתן לשבת כאשר ממול ניצבת בובת מומין ענקית.
אז הישראלים אמנם לא היו צריכים לנסוע לאסיה כדי לגלות את המומינים, אך למרות המקום המכובד שיש להם בתרבות המקומית, לפחות זו של ילדי הניינטיז, בחרו המפיצים לגנוז את הסרט והוא דילג על בתי הקולנוע. רק בשבת הקרובה, העשרים באוגוסט, תהיה הזדמנות ראשונה לראותו, בזכות הקרנתו ב-yes 5 ב-10:00. משם והלאה, גם המעריצים הישראלים יוכלו לראות כיצד גיבורי ילדותם נוסעים לריביירה הצרפתית, בזמנים שהיתה אתר תיירות שקט ונעים ולא זירה לפיגועי דריסה, ועוברים שם שלל חוויות.
בניגוד לעיבודים קודמים רבים, שהיו מבוססים על הספרים של ינסן, "המומינים בריביירה" שואב השראה מחוברות הקומיקס שלה, אותן פרסמה בשלבים מאוחרים יותר. "היו כבר הרבה עיבודים ליצירה שלה, אז רציתי להפתיע את הקהל במשהו שטרם נעשה", מסביר פיקאר את הבחירה החדשנית. "את הקומיקס המסוים הזה בחרתי משתי סיבות: קודם כל כי גרפית הוא יפה במיוחד, בגלל הנופים בהם מתרחשת העלילה; שנית, כי רציתי שהסרט יפנה גם למי שאינם בקיאים במומינים וכאן יכירו אותם לראשונה, ואין דרך טובה יותר לעשות לקהל היכרות עם הגיבורים שלך מאשר להוציא אותם מאזור הנוחות שלהם ולקחת אותם למסע. כשהדמויות הן דג מחוץ למים, זה סוחט מהן את כל תכונות האופי בצורה הכי שלמה והכי מהירה".
איך הפינים קיבלו את זה כל זה? הם לא שאלו את עצמם "מי זה הצרפתי הזה ולמה הוא מעז לגעת לנו באוצר הלאומי?" ו"למה הוא לא פשוט עושה עיבוד ל'טינטין' או ל'אסטריקס'"?
"תשמע, אני מחבב את 'טינטין' ו'אסטריקס', אבל בוא נגיד שאין לי את חוברות הקומיקס האלה מעל המיטה, ובכל מקרה, לא הייתי מעז לביים עיבודים שלהן. הדמויות הללו קדושות מדי בצרפת, והגלגולים הקולנועיים שלהן תמיד מאכזבים. לגבי התגובה בפינלנד: אכן, הרגשתי שחושדים בי, ולא הבינו למה העניקו כסף פיני דווקא ליוצר צרפתי. אך המשפחה של ינסן, שהיא גם בעלת הזכויות, תמכה בי לאורך כל הדרך וליוותה את הפרויקט משלב התסריט ועד התוצאה הסופית, ובסופו של דבר התגובות בפינלנד היו טובות. המבקרים אמרו, די בהפתעה יש לציין, כי שמרתי על הרוח של המקור ועל הערכים שלו, וגם הקהל נהר לאולמות".
המשפחה של ינסן היתה לצדך, אבל לא היא כמובן, כי ינסן הלכה לעולמה בתחילת העשור הקודם. אם יכולת לשאול אותה שאלה אחת, מה היית שואל?
"היה מעניין אותי לשמוע על אחורי הקלעים של המעבר מן הספרים לחוברות הקומיקס, אבל עוד יותר מזה מסקרן אותי מאוד לדעת איזו דמות היא הכי אהבה? זה משהו שקשה עד בלתי אפשרי לנחש, כי נראה שהיא אוהבת את כל המומינים באותה מידה. כולם חשובים בעיניה".
ואצלך, מי הדמות שאתה הכי אוהב?
"מומין אמא. היא נהדרת. זאת אשה שנראית עקרת בית פשוטה, עם הסינר והכל, אבל למעשה היא אשה עצמאית וחופשייה, עם הרבה עוצמה ועם חוש הומור מצוין. אני אוהב גם את מאי הקטנה, ולכן הכנסתי אותה לסרט אף שהיא לא מופיעה בקומיקס המקורי, כי היא תמיד מוסיפה פלפל".
בחרת ליצור את הסרט בעבודת יד, ובדו-ממד, וזאת בניגוד לנורמה היום. היתה לרגע מחשבה לעשות אותו באנימציה ממוחשבת וב-3D?
"חס וחלילה! זה לרגע לא עבר בראשי. תסתכל על היצירה של ינסן. תראה כמה היא עדינה, כמה היא טהורה, איך אפשר להביא אותה אל הבד בצורה אחרת? אז נכון, הדבר אילץ אותנו לעבוד בפרך, וזה גם הקשה עלינו לגייס תמיכה תקציבית - אבל אני באמת חושב שמדובר היה בהחלטה הנכונה, גם מבחינה מסחרית. אני מאמין שילדים מסוגלים להכיל הכל, ולראות יום אחד סרט בתלת-ממד ויום אחר סרט בדו-ממד, בדיוק כשם שהם יכולים ללכת לדיסנילנד ואז למחרת לפארק כדי לראות קיפודים".
החלטת גם לצבוע את הסרט, על אף שהקומיקס המקורי בשחור-לבן. זה היה אתגר מבחינתך?
"זה היה האתגר הכי גדול. כדי לשאוב השראה הלכתי למוזיאון האמנויות היפות בהלסינקי, שם רואים עבודות של ינסן שאינן קשורות למומינים, ויש שם גם ציורים בצבע, אם כי לא מספיק. התבססתי גם על כרזות שיצרו למען עידוד התיירות לריביירה בשנות החמישים. אמנם מדובר בפרסומות, אבל יצרו אותן אמנים לכל דבר, והיה בהן ערך אמנותי וייחודי. נוסף לזאת הבאתי הרבה בעצמי, ובכלל היתה לי כאן המון עבודה, גם מבחינה תסריטאית: הקומיקס המקורי קצר למדי, אז היה עליי להוסיף בשר לסיפור".
פיקאר, שברקורד שלו עבודה על שלל סדרות טלוויזיה, הוא גבר גבוה ולבבי, הנראה צעיר בהרבה מגילו האמיתי 55. כשאני שואל אותו אם הפיק את הסרט במחשבה על הילד שבתוכו ענה לי שלא, מסיבה פשוטה "לא צריך להסתתר בתוכי ילד, כי מלכתחילה אני עצמי עדיין ילד", הוא מצהיר. "אמנם יש לי כבר ילדים, אבל עדיין יש לי לב של ילד, ומעולם לא יצרתי שום דבר למבוגרים. אני לא מסוגל לעשות את זה".
גם בתוך עולם הילדים יש כמובן קטגוריות גיל. יצרת את הסרט במחשבה על גיל יעד מסוים?
"לא, אבל בלי קשר לכך אין בו נשק או אלימות, פשוט כי אני לא אוהב את זה. לפעמים אומרים לי, 'תוסיף קצת אקשן לדברים שלך, ילדים היום כבר לא מפחדים מזה', אבל אני שונא את הסרטים האלה בהם גיבורים צריכים להציל את העולם. אני שונא כשבונים מתח מזויף ובלתי נסבל שסתם מענה את הקהל. ממילא כולם יודעים שהכל יהיה בסדר בסוף, אז בשביל מה האימה המלאכותית הזו? בכל מקרה אני באמת מאמין שהסרט פונה לכולם: גם להורים נוסטלגיים, וגם לילדים שיתוודעו בו אל המומינים".
אם נסיים בנקודת ההתחלה, מה לדעתך סוד הקסם של המומינים?
"קודם כל איך שהם מצוירים. אתה מסתכל על המומינים ובא לך לחבק אותם או שהם יחבקו אותך. הם כל כך עגלגלים, מסבירי פנים וסימפטיים. כבר במבט ראשון ברור לך שיש להם נשמה ולב טוב.
"דבר שני הסיפורים עצמם. אפילו שנכתבו לפני שנים רבות, יש בהם ממד חתרני ומהפכני. למומינים יש רוח חופשית ואורח חיים משונה. אבל מעל הכל יש להם שמחת חיים ויכולת להכיל את הכל ולחיות בשלום עם כל דבר. יש משפט של מומין טרול 'אני רק רוצה לחיות בשלום, לגדל תפוחי אדמה ולחלום'. זה ממצה את הפילוסופיה של המומינים וגם עונה לך על השאלה, למה אנחנו כל כך אוהבים אותם".