(בסרטון: הקליפ של עדי ביטי לשיר "ירח מלא")
הזקנים (נאמר, למשל, כותב שורות אלה, יליד 1976) לא מעודכנים, לא יודעים כלום, חיים בעולם אחר - תגידו, ילדים, מה שתרצו - אבל הפתיל של הכתבה הזאת, המעלה את מהפיכה המוזיקלית שלכם על נס, הוצת כבר לפני ארבע שנים, בקיץ 2012.
לא אשכח לעולם את אחר הצהריים ההוא, עת שכבתי אפרקדן על חוף הים, הקשבתי למוזיקה של היפסטרים מתלהבים באוזניות ("Solitude is a Bliss" של טיים אימפלה), עצמתי עיניים, כיוונתי את חושיי ואת תודעתי למוד של כיף, ואז, פתאום, בווליום חסר כל הגיון שמעתי את קריאת "מוכנים לחצוצרה?".
הם ישבו כמה מטרים מאחוריי. שישה, אולי שבעה, נערים, סביב נרגילה, רמקול בלוטות' ושקית של סופר עם חטיפים ופחיות אקס.אל. הרמקול השמיע לופ של טראנס פרימיטיבי ונוסחתי. מדי פעם הביט נעצר, הזמר (או מה שזה לא היה) שאל "מוכנים לחצוצרה?", והמקצב חזר, כשהפעם נוספה לו גם חצוצרה. זה נשמע לי מסעיר.
החבר'ה בהחלט היו מוכנים לחצוצרה: ברגע שהיא נכנסה, כולם קמו ביחד והחלו לקפוץ, לשרוק, להתחבק ולהשתגע. אני פחות. נעלבתי בשם החצוצרה - כלי נשיפה אצילי ומכובד ממתכת שנמצא איתנו עוד מתקופת התנ"ך (ה' ציווה על משה לבנות "חצוצרות כסף" כחלק מעבודת המשכן). אם זה היה תלוי בה, היא לא היתה לוקחת חלק בדבר המשונה והמחריד הזה. גם אם זה היה תלוי בי.
ובכל זאת, החצוצרה הותירה בי רושם עז. הלום תרבותית וחירש למחצה חזרתי הביתה, פתחתי לפטופ, נכנסתי ליוטיוב וכתבתי "מוכנים לחצוצרה?". ניסיתי להבין מאיפה צץ הטראק - סליחה, הדרעק - הזה וכיצד ייתכן שהנערים האלה, שטעמם המוזיקלי לא היה עד כדי כך אזוטרי וחתרני (פרט לחצוצרה, הם שמעו גם רמיקס למשהו של אייל גולן ומשהו שנשמע כמו דודו אהרון), כל כך עפים על משהו שלא שמעתי מעולם. עד אז - כמה יהיר ומנותק מצדי - חשבתי שאני בעניינים. טעיתי. אוי, כמה טעיתי.
לקליפ (המפגר לא פחות מהשיר) של "מוכנים לחצוצרה?", יצירתו של בחור בשם עידו שוהם, לא היו עד כדי כך הרבה צפיות - כמה עשרות בסך הכל - אבל בהמלצות שיוטיוב נתן לי אז, לפני ארבע שנים, היו עוד המון סרטונים של זמרים, זמרות והרכבים צעירים יותר ועוד יותר, חלקם עם מאות אלפי צפיות, שמי שהתעדכן אז במוזיקה חדשה דרך הרדיו לא היה מודע לקיומם.
ארבע שנים זה המון זמן במושגים של נוער - על אחת כמה וכמה במאה ה-21. די והותר זמן כדי לחולל מהפכה תרבותית. כלומר, ליצור חיץ בין-דורי עמוק ובלתי-עביר, לברוא מחדש את המושג "פופ ישראלי", למחוק את העניין העדתי מסדר היום המוזיאלי ולשנות לחלוטין את פניה ואת אופי התנהלותה של תעשיית הפזמונים בארץ.
מאחורי המרד הנחמד, האופטימי והכיפי הזה, עומדים בני ובנות דור ה-z. הם לא עגמומיים ומכונסים בעצמם כמו הזקנים מדור ה-Y, אלה שהיו פעם בקטע של אימו, ובטח לא כועסים על העולם ודורשים ממנו שיבדר אותם כמו הדינוזאורים מדור ה-x שגדלו על נירוונה. הם דווקא מבסוטים, שמחים בחלקם - ולא קשה להבין למה: הם חיים בעולם משלהם, עם חוקים, שפה ושירים משלהם.
אין להם - לבני הדור של עדי ביטי, נועה קירל, אגם בוחבוט, איב אנד ליר, שקד קוממי, גל מלכה, אופק המלאך, עידו B, סטטיק, פלג ואלון, צוקי וכל החברה'לך האלה - על מי ועל מה לכעוס. יש להם חדר לבד, ענק, עם כל מה שדרוש להם. הוא נמצא, לסירוגין, בפייסבוק, בסנאפצ'ט, באינסטגרם וביוטיוב. שכל הזקנים, מצדם, יעשו מה שהם רוצים בעולם שלהם. הם לא רלוונטיים, לא קיימים. לא הם ולא אמצעי התקשורת הקדומים שלהם - לרבות הרדיו, שאף אחד מבין בני הגיל הנכון לא מקשיב לו מחוץ לאוטו של ההורים.
"פחות מעניין אותי הרדיו", מודה צחי בוזגלו - "איב" מצמד האחים האשקלוני "איב אנד ליר", שעלה לתודעת יוטיוב בזכות רמיקסים חובבניים ל"דרך השלום" ולכמה שירים של אייל גולן, וכעת חורך את הארץ בהופעות ומפנק את חשבון העו"ש הודות לשירי פופ ממוזרחים אודות "שולחנות עם וודקה ונרגילה וים של בחורות" (מתוך הלהיט "בשכונה של איב אנד ליר"). "יכולים להשמיע אותנו כל היום ברדיו, אבל מה זה עוזר לי? מי שומע רדיו היום? בנאדם שבדרך לחתונה? יופי לו. מה אכפת לי? הוא הרי לא הזמין אותי לחתונה שלו. אז אוקיי, גם פרגון ברדיו זה כבוד, אבל זה לא הלחם וחמאה שלנו, זה לא הכסף הגדול. זה בונוס".
אני מניח שאם הייתם עוברים פלייליסט בגלגלצ לא היית מדבר ככה.
"לא נכון. תאמין לי שאם אני מוציא שירים על וודקות ונרגילות אני מודע לזה שאני לא אכנס לפלייליסט. זה מראה לך כמה לא כיוונתי לשם. הכל נעשה במודע".
ועכשיו, כשהתחילו להתייחס אליכם גם בתקשורת הרגילה, לא באינטרנט, תמשיכו לעשות את זה ככה, עם וודקות ונרגילות?
"שמע, אני לא אשקר לך: שמנו ברקס. מעכשיו נעדן טיפה את העניינים, אבל לא נפסיק להיות איב אנד ליר. הנה, עכשיו אנחנו מוציאים שיר שהולך ככה: 'גברת פרידמן, וולקאם דרלינג, הנה הוא נכנס, אז ציפית לעורך דין והיא הביאה ערס'. טוב, עזוב, די, זה נשמע כמו יהונתן גפן כשאני מדקלם לך את זה ככה".
אין סיבה לבוא בטענות לרדיו על כך שהוא בוחר להתעלם מאיב אנד ליר. בכל זאת, רמת החומרים של הצמד בקושי עומדת בקריטריונים (הלא קיימים) של יוטיוב. הרדיו לא פספס אותם, אבל את נועה קירל - נערה מוכשרת, מעודכנת וקולית בת 15, שאחראית על הסלוגן הלא רשמי של המהפכה המדוברת ("סלפי עם קהל של משתוללים", מתוך הלהיט החזק והמוצדק "קילר", שיצא בקיץ הקודם) - הוא גילה הרבה אחרי נוער היוטיוב.
"בדיוק כתבתי על זה עבודת מחקר", מספר שיר פינטו, היחצ"ן שלה מטעם רוברטו בן שושן, "הגשתי עכשיו מועמדות לפרס 'האריה השואג' (של איגוד יועצי התקשורת ויחסי הציבור בישראל, רב"פ) על העבודה שעשיתי איתה וכתבתי שם את כל מה שקרה לה מאז שהיא הגיעה למשרד שלנו עם קליפ שהיא יצרה עם אבא שלה וביקשה שנייצג אותה. משהו בה הדליק את רוברטו (בן שושן) וכבר בפגישה השלשית החלטנו שאנחנו הולכים על זה בכל הכוח, שאנחנו בונים כוכבת פופ חדשה בישראל".
והצלחתם.
"מה זה הצלחנו? נועה קירל היום היא מותג מצליח ומכניס מאוד: היא עושה קמפיינים ל'טי.אן.טי' ול'קרביץ', משחקת בסדרה 'פושרז' של 'HOT' ובסרט הנוער 'כמעט מפורסמת', חתומה באן.אם.סי, עושה 60 הופעות בחופש הגדול, מופיעה במקומות כמו היכל נוקיה ואמפי פארק רעננה, מסיימת הופעה ורודפים אחריה 700 ילדים ו-90 שוטרים מנסים להגן עליה. היא חתיכת סיפור סינדרלה, הילדה המוכשרת הזאת מרעננה".
סיפור סינדרלה שסופר, עד לא מזמן, בעיקר ברשתות החברתיות.
"נכון, מתחת לרדאר של התקשורת המסורתית. כל הדור הזה נמצא שם, חי על צפיות ביוטיוב ומתפרנס מהופעות באירועים פרטיים, במסיבות ובכל מיני סוגים של מפגשי מעריצים. יש כאלה, כמו למשל איזי ועידו B וצוקי, שעובדים ככה כבר שנים - ועושים מיליונים. לא רק בצפיות ביוטיוב, אלא גם בחשבון הבנק".
מיליונים?
"לגמרי, לחלוטין. הכל מאירועים פרטיים, ממסיבות, בלי רדיו בכלל, אבל בשנה וחצי האחרונות הדבר הזה כבר צמח לממדים מטורפים - והתקשורת, סוף סוף, כבר לא יכלה יותר להתעלם ממנו. עד אז, עד ממש לא מזמן, היה נתק מוחלט בין השטח לתקשורת, לא היה ביניהם שום קשר, אבל בסופו של דבר השטח אמר את דברו".
והשטח, אם מישהו במקרה עדיין תוהה, נמצא ביוטיוב. "אנחנו כן פונים לרדיו ועושים יחסי ציבור וכל זה, אבל אני מעדיף שתיים או שלוש מיליון צפיות על פני 100 השמעות ברדיו", מסביר מעין בן סימון, היחצ"ן של איב אנד ליר, "הרדיו לא מביא לי אירועים והופעות. יוטיוב כן. בזכות יוטיוב אני מקבל טלפונים מילדים לקראת בר מצווה שמבררים אצלי כמה עולה להביא מישהו להופעה - ואחר כך הם הולכים לאבא ומביאים כסף. אגב, הבר מצוות והבת מצוות היום זה יותר יוקרתי וגרנדיוזי מחתונות. אמנים שלי עוברים כל יום בין שלושה לארבעה אירועים כאלה. כלת בת מצווה מחליפה ארבע שמלות באירוע.
אחלה. שתיהנה.
"אתה מבין? לשם אני מכוון. לא מעניין אותי הרדיו. הילדים והנוער לא שומעים רדיו היום. מה שהכי חזק אצלם זה הופעות חיות בפייסבוק - ואנחנו עושים שידור חי כמעט לכל הופעה. נגיד, אם לדנה יש בת מצווה ואיב אנד ליר מופיעים שם, אני עושה מזה שידור חי - ותוך כמה דקות זה נהיה ויראלי.
"בכלל, התעשייה הכי חזקה היום זה הניו מדיה. ג'סטין ביבר התחיל את זה ואנחנו ממשיכים את המורשת שלו. קח לדוגמה את בן אל תבורי: במשך שנים הוא ניסה לפרוץ ולא הצליח, וברגע שהוא כיוון לבני נוער ברשתות חברתיות - בום. גם איב אנד ליר עושים כסף לא רע, אגב. הם מביאים הביתה משכורות של בוגר ממוצע. חיים טוב. ועכשיו, פתאום, גם הרדיו רוצה אותם: בעבר קיבלנו המון סירובים, אבל עכשיו התחנות מבינות שהן חייבות להשמיע את זה, כי זה מה שהעם רוצה. הן חייבות ליישר קו עם העם. אין להן ברירה. הן בדאון רציני".
לכוכבי היוטיוב הצעירים, מצדם, אין בעיה עם זה. אחרי הכל, הרדיו הוא לא אויב. הוא אמנם פקטור זניח למדי בעולמם, אבל נחמד שהוא עדיין קיים. בייחוד אם הילדים האלה רוצים שאנשים שכבר מותר להם לשתות אלכוהול יטו אוזן לבשורות הפופיות שבפיהם.
גם גל מלכה, למשל, מחלוצי ה"ז'אנר", לא זכה, לפחות בהתחלה, להתייחסות כלשהי מהרדיו - אבל גם הוא צבר תאוצה בכל זאת. "כל הפוש שקיבלתי בעקבות השיר 'בא לה לרקוד' הגיע מדפים של חיילים בפייסבוק, משיתופים, מכל מיני קומיקאים שעשו על זה פארודיות, מקאברים שאנשים עשו לנו, מסרטונים על יאכטות בברזיל, דברים כאלה", הוא אומר, "רק שלושה חודשים אחרי שהוצאתי את השיר הוא התחיל להיות מושמע גם ברדיו - וברור מאליו ששמחתי שזה קרה. זה עוד שלב בקריירה, עוד פוש, עוד כבוד. זה הביא לי עוד בת מצוות, עוד עיריות (כלומר, מופעים בחסות מוניציפלית, רב"פ), עוד שת"פים, עוד כסף. בזכות זה, אפשר להגיד, בניתי לאחרונה אולפן הקלטות מקצועי משלי בתל אביב".
חשוב להבהיר: לא כל קודקודיה של מהפכת הפופ המדוברת החלו את דרכם בתור כוכבי יוטיוב. עדי ביטי ואגם בוחבוט, למשל, הוקפצו כיתה באמצעות ריאליטי ("בית ספר למוסיקה") - אבל גם הן הפכו למה שהפכו (אלילות נוער היסטריות) בעיקר הודות לעבודת רשת ענפה ומאומצת.
"זה לא כמו שריטה מוציאה אלבום וכל המדיה יושבת ומחכה לו", מסביר רון גרנות, היחצ"ן של עדי ביטי, "אצל הדור הזה אין עותק פיזי של דיסק. זה לא קיים. גם הקטע של לחרוש את השטח בהופעות ולמלא את ה'בארבי' לא רלוונטי לסיפור הזה. במקרה של העדי ביטיות, השטח זה הרשת החברתית. רק אחרי שזה צובר שם פופולריות, זה מגיע לתקשורת המיינסטרימית. היום, הבסיס של אמן מתחיל חייב להיות הרשת החברתית. הרדיו הוא רק מוצר נלווה. זה לא כמו שהיה פעם".
"מה שבעצם קרה בשנה וחצי האחרונות זה תגובת נגד לסירוס של ז'אנר שנקרא 'פופ'", טוען אורן בראל מחברת התקליטים "הליקון", "במשך שנים הפופ נחשב מחוץ לאופנה בארץ - וזהו, ואי אפשר להתאפק יותר. פופ, מטבעו, פופולרי - וזה פשוט לא הגיוני שהוא לא היה כזה עד עכשיו. הגל הנוכחי של הפופ, שמטשטש לגמרי את הגבולות בין מזרחי לאשכנזי, מבוסס על אמנים צעירים שהסגמנט שלהם הוא קהל צעיר - ואין ספק הקהל הזה פונה יותר ליוטיוב ופחות לרדיו. זה אומר, בעצם, שאותם יוצרים צעירים לא צריכים יותר להיאבק באמצעי התקשורת המסורתיים".
כלומר, לא זקוקים יותר להשמעות ברדיו?
"לא הייתי מרחיק לכת עד כדי כך. הרדיו עדיין משמעותי - ואולי טוב שכך, כי השירים האלה, מהיוטיוב, יכולים להיות רדודים, מיניים ובוטים מאוד. הרדיו צריך לאמץ רק את התכנים הראויים יותר מביניהם. לא כל שיר שמגיע למילוני צפיות ביוטיוב צריך להמשיך לרדיו. ממש לא".
"בוא נגיד שאנחנו לא נמצאים בתקופה הכי יצירתית כיום", מודה אלון יהודה, היחצ"ן של רון נשר ("דובי גל") ויוטיוביסטים אחרים. 'איב אנד ליר', לדוגמה, זה שכונה. גם ברמה של ההפקה וגם בתור אם.סיז. בכלל, רוב האמנים האלה לוקחים ביטים משירים קיימים, אפילו מלהיטים גדולים מחו"ל, ומלבישים עליהם איזשהו מלל. זה הכל. השקעה של 1,000 שקל, לכל היותר. קח לדוגמה את 'מאוהב בך' של צמר וטזזו: זה יושב על פלייבק של שיר ידוע - אבל זה לא משנה, כי זה מצליח, הילדים אוהבים את זה. זה כאילו לא חוקי, אבל מצד שני הם גם לא הוציאו את זה כסינגל לרדיו, אז זה גם כאילו בסדר.
גם הטקסטים, כמובן, לא תמיד מתאימים לרדיו. בטח לא דברים כמו "הטוסיק שלה קופץ" של עידו שוהם (ההוא מהחצוצרה) ועומרי "69" סגל, אם לבחור דוגמה אחת מיני רבות וגרועות. "אלה שירים שמראש לא כוונו לרדיו, אלא לחוף הים", מסביר יהודה, "כן, יש הרבה דברים כאלה ביוטיוב, לצד המון דברים עם הפקה של שקל וחצי. חלק מהאמנים האלה בקושי משקיעים במוזיקה עצמה. הם מכוונים את התקציב שלהם בעיקר לקליפים, שחזרו להיות מאוד משמעותיים - ואני, בתור יחצ"ן, מיישר איתם קו: אם אחד האמנים שלי ירצה רביעיית כלי מיתר אני אפשוט את הרגל, אבל אלה באים אליי עם איזה פלייבק - ויאללה, נגמר הסיפור.
"הרבה פעמים זה מספיק להם כדי לסגור הופעות באירועים ובעיריות. פעם היו כל מיני יועצות כאלה של מחלקות תרבות בעיריות שאמרו 'זה לא איכותי ולא חינוכי', אבל היום אין להם ברירה, כי זה מה שהנוער רוצה, אז הם לוקחים את זה. יותר נכון, הם מבקשים את זה".
והאמנים בטח מרוויחים מזה יפה.
"ברור. הם עושים ים כסף. הם לא פראיירים, הילדים האלה".
נכון לעכשיו, מותר להמר שלפחות לא פראיירית אחת מביניהם - נועה קירל שמה - תישאר בעניינים גם אחרי שגל הפופ הנערי הזה ימצה את עצמו. רוב הקולגות שלה זכו לתהילה בלי כל קשר לכישרונם הגולמי ולרמת הטקסטים, הלחנים והעיבודים שלהם. קירל שונה מהם. היא פופסטארית עם אופי, עם כריזמה, עם תוכן וכנראה שגם - להבדיל מהרדיו - עם עתיד.
"אני חושבת שלפני הכל, מה שהכי פועל לטובתי זה שאני ממש בגיל של קהל היעד שלי", היא אומרת, "כשאני מופיעה בפסטיבלים, למשל, אני שמה לב שרוב הקהל זה ילדים בגילי ושרוב האמנים שמופיעים איתי יכולים להיות סבא וסבתא שלי. זה יתרון עצום, אני חושבת, אבל לפעמים זה גם מגיע לדברים קצת מפחידים".
כמו מה למשל?
"לא מזמן מישהו התעלף באמצע הופעה שלי. כאילו, מהתרגשות, לא מצפיפות או משהו כזה. בחיים לא חשבתי שמשהו כזה יקרה לי. תמיד חשבתי לעצמי 'למה בכלל שמישהו יירק עלי? למה מי אני בכלל?' - אז להתעלף? בגללי? די, זה לא יכול להיות".