טעון קיפוח 92: כולם צריכים להקשיב לדיקלה

(בסרטון: דיקלה שרה "אל תלך")

דיקלה, אלופה שכמותה, יכולה להיות רגועה לגמרי. הוא לא ילך. אין מצב. הקצב המשגע שמחבר בין ים-תיכוניות לגרוב פאנקי, גיטרות הסרף שעושות הומאז' לאריס סאן, הלחן המהודק והסוחף, הקול החם והמשכנע - כל אלה יגרמו לו, ולכולנו, להישבע לה אמונים, תוך נענוע אגנים בשיכרון חושים.

הזמרת שהולכת והופכת עם הזמן למעין גרסה מקומית של סלדה הטורקייה, שומרת גם כאן - בסינגל קצבי, חכם ומלהיב שמגיע אחרי הבלדה המצליחה "הוא כותב לי מאמי" - על מעמדה האקסקלוסיבי כנציגת האיכות והסטייל של מדינת הפופ הים-תיכוני וממשיכה לעשות כמעט את הכל נכון.

מדוע רק כמעט? כיוון שהטקסט שלה, כמו תמיד, נמצא כמה רמות מתחת לעיבוד, ללחן ולהגשה, ומונע מהפיצוץ הזה, שכל קשר בינו למה שמסוקר כאן בימים רגילים מקרי בהחלט, להיות אטומי. ובכל זאת, אם ליאור נרקיס, משה פרץ, עומר אדם, סטטיק ובן אל תבורי רוצים לדעת כיצד באמת אמורה להישמע שמחה מוזיקלית, הם חייבים להקשיב לקטע המלהיב והקולי הזה. זה לא יעזור, ברור שלא, אבל אולי הם בכך זאת יפנימו משהו. זה קריטי לבריאות האוזניים של כולנו.

(ארבעה כוכבים)

בחפלה, בחפלה, כולנו חברים, אבל זוהי, חברים, לא חפלה, כי אם ביקורת רצינית, כבדת ראש ופיכחת על משהו מאוד לא חגיגי, משמח ומלהיב. אין פה מלוחים, אין מתוקים, אין קפה ואין ספרינג קיווי-אגס. יש רק שיר אהבה אחד, מביך במיוחד, של זמר שאלוהים נתן לו פעם במתנה להיט ענק ("אלוהים נתן לך במתנה", 1979) ועוד אחד, קצת פחות מכובד אבל די נחמד ("בחפלה", 1985), ומאז, כך נדמה, הוא קצת פחות בעניין שלו - לפחות בכל הנוגע לבחירת שירים ולתחזוק מיתרי הקול.

לא נעים לומר זאת - מסורי, שיהיה בריא, כבר בן 66 - אבל שירו החדש מעורר רחמים. גם בגלל שאין סיכוי שההיא שהוא מקדיש לה את הבלדה הצולעת הזאת (מילים, לחן והפקה מוזיקלית: ניסן פרידמן) תיענה לבקשתו הנרגשת "תני ואבנה את ביתך עם שיר אהבה בשבילך", אם בכלל תצליח להחזיק מעמד עד השורה השמינית בשיר, ובעיקר מפני שאף על פי שמדובר באחד משמות המפתח בתעשיית המוזיקה הים-תיכונית בשנות השמונים, קשה מאוד להמשיך להיות מסור לאיתן מסורי נוכח הביצוע העייף, הקיטשי, הלא מזרחי בכלל והמאוד לא מקצועי הזה.

מוטב היה לו, למסורי, במצבו הקשה כזמר, להתחיל לבנות לאהובתו את הבית שהוא מדבר עליו פה במקום לנסות להרשים אותה עם דברים שהוא כבר לא מסוגל לעשות (לשיר), ואגב כך לגרום לעצמו, ולנו, עוגמת נפש מיותרת. חבל.

(חצי כוכב)

יופי. עוד ילדה בת ארבע וחצי (משהו כזה) עם עוד שיר קיץ בסגנון רגאטון ים-תיכוני. זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שהיה חסר לנו פה. חבל שאין עוד כאלה. אחרי הכל, כמה כבר אפשר לסבול שירים טובים, איכותיים, חדשניים ונועזים? די. נמאס מכל אלה. חבל שאין פה עוד 80 זמרות (נפלאות) כמו בר יונה. כמובן שהיינו רוצים עוד 800 כאלה, אפילו אלף, אבל נוכח המצב הקשה נסתפק ב-80.

עד אז, נשמח במה שיש: ילדה פתח תקוואית שמפליגה עם חברים על יאכטה לרקע פלייבק מעצבן, שרה משהו וחושבת שהיא עושה מוזיקה. איזה כיף. לא, באמת, אין דברים כאלה.

(כוכב אחד)

ניסים עורקבי (מישהו) יצא מהבית בלי משקפי שמש. מה כבר יכול להיות? אם האור יהיה חזק מדי, הוא יצמצם את עפעפיו. זהו. אלה כל מילות השיר הזה. יש פה, כנראה, איזושהי מטאפורה למשהו (הוצאתי שיר לרדיו וכעת אני חשוף לביקורת ב"טעון קיפוח"? אולי), אבל זה לגמרי בסדר גם אם אין כלום מאחורי הטקסט הצנום הזה.

עורקבי לפחות משכיל להבין את מה שרוב הקולגות שלו מתעקשים להדחיק: טקסטים ארוכים עם מילים כאילו-גבוהות הם לא בהכרח טקסטים טובים. ברוב המקרים, ההפך הוא הנכון. לכן, אם כבר יש לחן סביר ועיבוד חמוד ביד, עדיף להיאחז בהם ולא להטביעם במילים חסרות ייחוד, עוקץ וחן - וכתוצאה מכך להרוס את כל השיר.

בדרך כלל, שירים קצרים כאלה מבוססים על פסוקים מהמקורות. העובדה שמדובר כאן בטקסט מקורי שנכתב והולחן במיוחד עבור עורקבי (על ידי אנשים בשם שרון ליפז ואודי שמחון) היא, כשלעצמה, אירוע מפתיע ואפילו טיפה מרגש.

אמנם זה לא מספיק סוחף ולהיטי כדי לגרום לעורקבי להזדקק מעתה והלאה למשקפי שמש כשהוא יוצא מהבית, אבל זה שמיע, זה ראוי, זה אחלה והאגודה למלחמה בסרטן בהחלט יכולה להשתמש בזה לקמפיין שמעורר מודעות לסכנות הטמונות בחשיפת העיניים לשמש. עורקבי, מצדו, צריך להמשיך בכיוון הזה. השיר הבא שלו חייב, לפיכך, לעסוק בכובע ובקרם הגנה. זה לא פחות חשוב ממשקפי שמש, אגב.

(שני כוכבים וחצי)