בפעם השנייה תוך פחות משבוע אני נתלה בסגמנט הנפלא מתוך "השבוע שהיה הלילה" של ג'ון אוליבר כדי להוכיח נקודה. בעברית העתיקה של אבותינו פעולה כזו היתה נחשבת לפרגון, אבל בישראלית המדוברת משמעות המושג הזה עברה מהפך של ממש. פרגון הוא לא פעולה שמתרחשת כשמבקשים להביע הערכה, אלא צורך קיומי תמידי. כזכור, אוליבר עסק באריכות במצבה המידרדר של העיתונות וכניעתה לרייטינג ולאינטרסים של בעלי ממון, אבל לא רק. ברקע של דבריו עמד נושא בוער וחשוב לא פחות: מקומה של עיתונות בעולם שבו הצרכנים מתעניינים בעיקר בסרטונים של כלבלבים. הלא גם בימיה הגדולים ביותר, העיתונות פעלה כמעט בניגוד מוחלט לרצון של הקוראים לא לדעת, או יותר נכון - לקרוא על מציאות שמשקפת את תפיסת עולמם. אף אחד לא אוהב לדעת שמנהיגיו מושחתים, שהמזון בסופר מקולקל, שמישהו סובל בגלל מעשינו, שיש סיכוי שאהבנו משהו שאינו בקונצנזוס. ובכל זאת, בעידן הפרה-פרגון זה עבד.
הרבה גבות הורמו כאן במערכת בשבוע האחרון כשאייטם על כתבת שרדפה אחרי מרואיין חתיך שבר שיאי רייטינג, אבל האמת היא שזה מאוד הגיוני. מהרגע שבו קיבענו את הנרטיב לפיו בית המקדש חרב בשל שנאת חינם, החלטנו לאהוב - חזק, בלתי מתפשר ובכל מחיר. זוהי משמעות הפרגון החדש, זה שאתם דורשים מאיתנו בטוקבקים וברשתות החברתיות. לפרגן זה צורך משום שאין לנו דרך להתמודד עם ויכוח. ב"הארץ" היו טוענים שהכל בגלל הכיבוש, אבל האמת היא שאנחנו פשוט רוצים לדעת שצדקנו, תמיד. זה לא מקרי שהעיתון היחיד שמחולק בחינם בישראל מצייר תמונה ורודה ואוהבת של כל מה שהוא אנחנו, וזה לא מקרי שהעיתון היחיד שמנסה לעסוק בדברים הפחות יפים בתוכנו מחזיק מודל בתשלום. אהבת חינם היא כזאת: לא תלויה בדבר, תמיד מוכנה לקפוץ לאשש את כל מה שכבר חשבנו בעצמנו.
הכל טוב, והכל גרוע
הצורך הזה לפרגן מכתיב את התקשורת שעליה דיבר אוליבר: החלשה והנזקקת, זאת שנמצאת בין המפרגנים לשמאלנים, זאת שאתם קוראים ממש עכשיו. מצד אחד האינטרנט חינמית ומנגד מלאה באינטרסים עסקיים ופוליטיים. למה לעסוק בפופוליזם של שרת הספורט שמתרחש לכאורה רגע לפני קרב ג'ודו באולימפיאדה, אם אפשר לצהול עם הלוחמת של כולנו? למה להעמיד לספורטאים ישראלים יעדים ריאליים של הישגיות ספורטיבית שמקובלת בכל רחבי העולם, אם אפשר לרדוף את כל מי שהעז לא לחבק אותם? במציאות הזאת אין סרט גרוע, יש מבקר ממורמר; אין ג'וואנגז'ו, יש ערן זהבי; אין חייל, יש ילד של כולנו. ביקורת מכל סוג היא שלילית, ולשליליות אין מקום במציאות המחבקת שיצרנו לעצמנו.
הבעיה הגדולה בתפיסה הזאת של אהבת החינם היא שאם הכל טוב, הכל גם גרוע באותה מידה. אם כל הספורטאים הם הילדים של כולנו, אי אפשר לרדוף כדורגלנים שמחמיצים מול שער בגביע הטוטו; אם כל הסרטים טובים, לעולם לא נדע לבחור מה לראות. ובכלל, אנחנו הרי לא באמת אוהבים לפרגן כל הזמן. תופעות כמו שי-חי, רון קופמן או שגיא כהן לא נולדו יש מאין, הבסיס שלהן נובע מהצורך שלנו לבקר הכל, בפנים ובלי חשבון, אבל מבלי שנצטרך לבגוד בערכי הישראליות ששטפו את מוחנו וגופנו. זאת הרי לא שנאת חינם אם מדובר במישהו ש"הרוויח" את זה. וכך אנחנו חיים עם הדואליות הזאת בשלום. מי שאיתנו (וזה אומר מי שדעתו כדעתנו), מפורגן ומי שלא, פחות.
רק לפני מספר חודשים דיבר קצין בכיר בצה"ל על תהליכים מדאיגים בחברה הישראלית, והפך מיד למושא שנאה אוטומטי. זה קרה מפני שהפרגון הגיע לנקודת האל-חזור שלו. אנחנו אוהבים מתוך צורך ולא רצון, מתוך דחף קיומי ולא מתוך בחירה. אין ויכוח, אין דיון, אין ערעור על תפיסות עולם, או הדרך שלנו או שום דבר, או אנחנו או הם. וכך, בעזרת הפרגון הבלתי מתפשר, הגענו לרגע שבו היוצרות התהפכו. אם פעם חששנו שהשנאה בתוכנו תביא לחורבן, עכשיו זאת האהבה וחיבוק הדוב שעלולים לעשות את זה.