משהו מוזר קרה אמש בפארק הירקון: למעלה מ-40 אלף איש התכנסו בערב מיוזע ולח כדי לצפות במיצג אמנותי. סביר להניח שלא כל האנשים ידעו שהם הולכים לצפות במיצג אמנותי, אבל זה מה שקרה בסופו של דבר. בעצם, אולי כל האנשים המיוזעים והטובים האלה לא צפו במיצג אמנותי אלא היו חלק מאחד שכזה. זו המאה ה-21, האמנות כבר מזמן הפכה להיות דיון פילוסופי.
קשה לשים את האצבע ולהגדיר במדויק מה התרחש בהופעתה של סיה. אחרי שלושה מופעי חימום (שאחד מהם, זה של מארינה מקסימיליאן, היה נטול אנרגיות והרגיש כמו חיקוי לא מרשים של סיה), הזמרת האוסטרלית סיפקה ערב קצר בן 13 שירים שבמהלכו עמדה על קוביה בפינה חשוכה בקצה הבמה, לא דיברה ורק שרה בליווי סאונד טוב (ופלייבק נגינה).
בעצם, בשביל זה היא על הבמה. לשיר. לא להגיד "שלום תל אביב". כמובן שהיה נחמד לו היתה אומרת "שלום תל אביב", בכל זאת, תמיד נחמד לקבל חיזוקים חיוביים. בסוף ההופעה סיה אמרה "תודה רבה" באנגלית ונעלמה במהירות. האם חזינו באדם? ואולי במכונה? המסתורין סביב סיה לא התפוגג גם בסיום הערב.
שכן סיה, חבושה בפאה, סיפקה מיצג ווקאלי מרשים במיוחד. כזה שיכול ללוות את מי ששמע אותו למשך חודשים ארוכים. היא נשברה במובן החיובי ב-"Alive" (אולי אחד השירים היותר קשים לביצוע בהופעה חיה וכמה מרשים שסיה בוחרת לפתוח איתו את ההופעות), חיבקה ב-"Breathe Me" המפרק, איחתה פצעים ב-"Elastic Heart" ונגעה ברגישות ב-"Chandelier" ההמנוני שסגר את ההופעה. אבל בגלל שעמדה בקצה החשוך של הבמה, בכלל לא בטוח ששמענו אותה שרה באמת. שירתה, מכל מקום, היתה מושלמת. קשה למצוא אנשים שישירו בצורה מושלמת באמצע אוגוסט בישראל.
למרות שחלק נכבד מהשירים בהופעה של סיה הגיעו מאלבומה האחרון שכולל למעשה שירים שכתבה למבצעים אחרים ושנדחו על ידם, קשה שלא להודות שאותם שירים דחויים הם שירי פופ מעולים. רוצה לומר, אם השאריות של סיה כל כך טובות, בהחלט יכול להיות שהיא עילוי. כלומר, לא אנושית. ושוב עולות השאלות: מי האשה הזאת ומה היא עשתה בפארק? כי ההמונים לא הסתפקו בקפיצות וריקודים אלא גם התבאסו מעט בגלל הרקדנים שהופיעו הן על הבמה והן על מסכי הוידאו שניצבו לצד הבמה.
אותם רקדנים, שלכאורה גנבו את ההצגה מסיה - אבל לא באמת שהרי מלכתחילה סיה העניקה להם את הבמה - ביצעו עבודתם נאמנה על הבמה ("בתכל'ס, הילדה זאת ההופעה", אמרה בחורה שעמדה לצדי) אבל על המסכים הם היו אפילו טובים עוד יותר. אפילו השחקנית קריסטן וויג הופיעה על המסכים. ואז נחשף שהווידאו-ארט שמוצג על המסכים הוא לא הריקוד שמתרחש על הבמה אלא תיעוד הופעה קודמת. הרקדנים על הבמה רוקדים את הריקודים שמופיעים על המסכים, אבל אלה רקדנים אחרים לגמרי. לא בטוח כיצד הצופים הרגישו לגבי זה. וזו גם שאלה מעניינת שהופכת את ההופעה של סיה למיצג אמנותי: אנשים הגיעו לצפות בזמרת שרה, שמעו אותה שרה וראו משהו אחר ממה שציפו לו. כיצד הם יגיבו? האם יישברו או שמא יהיו חזקים כמו טיטניום? ואולי אין מה להיכנס לשאלות כאלו, שהרי אצל סיה הכל הצגה אחת גדולה. הפאה מסתירה את פניה ולא נדע לעולם אם היא מחייכת מתחתיה או שמא דומעת.
"לא נגמר, יא עלובים", פלט לעברי בחור צעיר בזמן ששחיתי את דרכי באגם הזיעה בתום ההופעה. למרות שהמסך ירד ושברקע נשמע שיר דאנס רנדומלי, אותו בחור צעיר ונלהב התקשה להאמין שהופעתה של סיה הסתיימה לאחר כשבעים דקות. כשהאורות עלו, הבחור הצעיר וחבריו עזבו את המקום בשתיקה, סופרים כוכבים בשמיים ותוהים לגבי חשיבותם של ריגושים זולים ומשמעותם בחיים.