כשסת' רוגן החל לעבוד על "מסיבת נקניקיות" לפני שמונה שנים, לא היתה לקומיקאי האמריקאי-יהודי דרך לדעת כי הוא יעלה לאקרנים בארץ בתזמון הכי אקטואלי שיש. אך כפי שקורה לעתים קרובות, רצה הגורל ובאופן לא מכוון, דווקא בסוף השבוע בו כל התקשורת מדברת על מוצרים מהסופר, מגיע לאולמות סרט העוסק בדיוק בכך, ועוקב אחר עולם הסודי של כל אותם פרודוקטים העומדים על המדפים ומועדים לפורענות הסלמונלה.
את הסרט כתב רוגן עם אוון גולדברג, מי שהיה שותפו גם ליצירת הלהיטים "שכנים" ו"סוף", שתיים מן הקומדיות האמריקאיות המצחיקות והמעניינות של השנים האחרונות. הן היו משולחות רסן כשלעצמן, אך הפעם הולכים השניים רחוק עוד יותר, ונכנסים לתת-ז'אנר שכמעט ואינו קיים: קומדיית האנימציה למבוגרים, סוגה שמאז "סאות' פארק: הסרט" בשלהי שנות התשעים לא הולידה בלוקבסטרים.
רפרנס רלוונטי יותר הוא "צעצוע של סיפור" ודומיו. רוגן וגולדברג נוטלים לידיהם את התבנית העלילתית המוכרת לנו מסרטי אנימציה לכל המשפחה, בה לוקחים חפצים דוממים שקיימים בעולמנו, מחיים אותם ומוציאים אותם להרפתקאות, ומתבלים אותה בטבסקו. במקום לראות חייל בדיל ודובי צעצוע שלומדים מה זו חברות אמת, אנחנו חוזים בנקניקיה ובשאר חברותיה מהסופר, למשל לחמנייה, מנבלות את הפה ומשתתפות בשלל שעשועים מיניים, כולל אחת האורגיות הפרועות והמשונות בתולדות הקולנוע.
על פניו, זה נשמע כמו אחד הרעיונות המזהירים של השנה: הבלחה לא צפויה של מקוריות בתוך הסופרמרקט ההוליוודי הממוסחר והמשמים. ההתרגשות גדלה עוד יותר כשמגלים כי לסרט המטופש לכאורה יש יומרות פילוסופיות, והוא משתמש בסיפור על המוצרים שיוצאים מן החנות ומגלים את העולם האמיתי כדי להעלות שאלות על משמעות הקיום ולנסות לענות עליהן בחריפות. "סוף" נכנס לתנור עם "צעצוע של סיפור" ומוגש לנו עם קטשופ וצ'יפס, מה יכול להיות רע?
התשובה: מדובר באחד הסרטים המאכזבים של הקיץ, ואחת החוויות הקשות שעברו עליי מאז אכילת נקניקיות צמחוניות של טבעול. אז אמנם, הציון המצטבר שהסרט צבר ברוטן טומטוז חיובי להפליא, אבל העובדות הן שבהקרנה המסחרית בה נכחתי בארץ, לא נשמעו כמעט צחוקים באולם.
הסרט יורה לכל הכיוונים: הוא משתמש שוב ושוב בדמיון בין נקניקיה לפין ובין לחמניה לפות, לועג לכללי התקינות הפוליטית, משתעשע על חשבון יהודים, ערבים וכל המגזרים וכיוצא בך. אך שום דבר מזה לא עובד, ובקושי יש בו שתיים-שלוש בדיחות שמעלות חיוך.
תחת זאת, אנו מקבלים קצב תזזיתי ומעיק שגורם למיגרנה, עלילה שחוזרת על עצמה ונתקעת במקום וגם בורות תרבותית: למשל, הסרט מתעקש להתייחס אל הלוואשי כמייצג של העולם הערבי, אם כי מדובר במאכל האופייני למדינות מוסלמית אך לא ערביות. גרוע מכך: "מסיבת נקניקיות" מתיימר להיות מקורי וחדשני והקונספט שלו אכן כזה, אבל הוצאתו לפועל רחוקה מכך. לרבות מן ה"בדיחות" בו יש זקן שמגיע עד רצפת אולם הקולנוע. למשל, דמות מונפשת המתבדחת על חשבונו של סטיבן הוקינג משהו שראינו כבר ב"משפחת סימפסון" וב"טיפשים בלי הפסקה 2", למשל.
בשל כך, התוצאה לעוסה ומשעממת. רוגן תורם גם את קולו וגייס לצדו צוות מדבבים מרשים, ובו גם אדוארד נורטון, קריסטן וויג ואחרים, אך כל אלה לא משכילים להושיע. קונרד ורנון, שביים את הסרט עם גרג טירנן, עשה בעבר עבודה טובה ב"שרק 2" וב"מפלצות נגד חייזרים", אך הפעם הוציא תחת ידיו תבשיל חסר טעם.
למרות איכותו הקלוקלת, ניכר כי רוגן וחבריו משוכנעים שהם מבשלים לפנינו את יצירת המופת הקומית הגדולה של העשור, והשחצנות והזחיחות שלהם מקשות עוד יותר על הצפייה. התחרות קשה, שכן זה היה אחד הקייצים המדכדכים והמייאשים בתולדות הוליווד, אך בכל זאת "מסיבת נקניקיות" מצליח לתפוס מקום מכובד בצמרת קלקולי הקיבה הקולנועיים של העונה.
מצד אחד, מפתה לומר כי מדובר בהחמצה, שכן לכאורה אבד כאן פוטנציאל למשהו מיוחד. אך מצד אחר, קשה לראות איך במסגרת הנוכחית, יכולה היתה הקומדיה להתפתח אחרת. התחושה היא שלכל היותר, "מסיבת נקניקיות" צריך להיות סרט קצר של 15 דקות, שכן עלילתו והדמויות שבו לא יכולות להחזיק יותר מזה.
בפועל, הוא נמרח על המסך כשעה וחצי, ומותיר בסופן כאב ראש וטעם לוואי, המוכיחים סופית כי בקיץ 2016, כל יציאה מהבית בטעות יסודה. אחרי צפייה ב"מסיבת נקניקיות", לשבת לבד בסלון ולאכול טחינה לא נראה רעיון רע כל כך.