פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עיניים גדולות 59: אנחנו טובים בקולנוע לא פחות מג'ודו, אבל את מי זה יעניין?

      למרות הרמה הגבוהה של הסרטים, טקס פרסי אופיר הקרוב לא צריך להיות מסיבת ניצחון, אלא קריאת השכמה לקולנוע הישראלי, שחייב להתחיל לחשוב איך לקרב אליו את הקהל. וגם: האתר שכדאי להתחיל לעקוב אחריו

      עיניים גדולות 59: אנחנו טובים בקולנוע לא פחות מג'ודו, אבל את מי זה יעניין?

      (בסרטון: קטע מתוך "מעבר להרים ולגבעות")


      בשבוע שעבר פרסמה האקדמיה הישראלית את רשימת המועמדים לפרסי אופיר, ומבט בה הוכיח כי אנחנו טובים לא רק בג'ודו, אלא גם ביצירה קולנועית. לא מובן מאליו כי תעשייה תעמיד בשנה אחת חמישה בונבונים, שכולם הרוויחו ביושר את מקומם בקטגוריית הסרט העלילתי הארוך הטוב ביותר, וכולם יכולים להיחשב כמועמד ריאלי וראוי לפרס.

      גם אצלנו, כמובן, זה בדרך כלל לא כך, אבל השנה זה קרה. "שבוע ויום", "סופת חול", "מעבר להרים ולגבעות", "לעבור את הקיר" ו"אבינו" מרכיבים יחדיו חמישיית אול-סטאר. איתרע מזלם לצאת באותה תקופת זמן, כי כל אחד מהם טוב יותר מ"באבא ג'ון", זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בטקס הקודם.

      אז נכון, מבין אלה אולי אין את אבן הדרך שתיכנס מיידית לפנתיאון התרבות הישראלית, אבל מה שכן יש כאן, זו רמה גבוהה ואחידה באופן מרשים ומעורר גאווה. לא יהיה זה מופרך לדבר על 2016 כאחת השנים הטובות בתולדות הקולנוע המקומי, וכל זה עוד לפני שדיברנו על התעשייה התיעודית הפורחת.

      אבל לפני שמורחים זעקת "יש!" על כותרת העיתון, משלבים ידיים ויוצאים במחולות בכיכר העיר, צריך להוסיף הסתייגות שהיא הרבה יותר מכוכבית. טוב ויפה שמישהו כתב סרטים משובחים ואז גם הפיק אותם, אבל עכשיו מישהו גם צריך להפיץ, להקרין ולראות אותם, ובכל הקשור לעניינים הפעוטים הללו, המצב כאן פחות מזהיר.

      חולייטה (יח"צ)
      הצרה היא שהקולנוע הישראלי מתחרה לא רק בהוליווד, אלא גם ישירות בו. מתוך "חולייטה" של פדרו אלמודובר (צילום: יח"צ)

      מקור הבעיה בכך, שאת שוק הסרטים המופצים מסחרית בישראל אפשר לחלק לשניים: הפקות הוליוודית וקולנוע זר. למרבה האירוניה, ואף שהיא דוברת עברית, התוצרת המקומית נתפסת אצל רוב הקהל כשייכת לקטגוריה השנייה. מבחינה מסחרית, "שבוע ויום" ו"אבינו" יושבים על המשבצת של דרמת איכות ספרדית, ומטבע הדברים, יש בארץ הרבה פחות אולמות המקרינים מעדנים כאלה.

      היס פלאנטים למיניהם, למשל, כמעט לא מתעסקים בסוג כזה של קולנוע. רשת לב דווקא כן, אבל יש במרכולתה סרטים עטורי פרסי מרחבי העולם, אז בין אלמודובר לוודי אלן, נותר מקום מצומצם לעשייה הישראלית. זה משאיר לנו את סינמה סיטי של האחים אדרי, פטרוני הצמרת של התעשייה פה, אבל כמובן שגם הם לא מחבקים בחום כל אחד. אז מי נשאר? סינמטק תל אביב, שלקח על עצמו להקרין כל תוצר קולנועי ישראלי שלא יהיה, אבל כורע תחת העומס, וכבר כעת, רשימת ההמתנה שלו מתארכת עד אוגוסט הבא.

      הבדיחה אומרת שכדי להכניס ארבעה פילים לפולקסווגן צריך לשים שניים קדימה ושניים מאחורה, אבל כאן יש הרבה יותר מכך: לחמשת המועמדים לפרס האופיר צריך להוסיף עוד עשרות סרטים שהופקו כאן השנה, לפחות חלק מהם לא רעים בכלל וראויים לחשיפה, רק שכבר אין מקום במושב האחורי, ונהיה צפוף גם בתוך הבגאז'.

      לא לכל בעיה יש פתרון, וכך גם במקרה הזה. מה כבר אפשר לעשות? הכי קל יהיה כמובן להציע שפשוט יפיקו כאן פחות סרטים, אבל לכולנו ברור שזה לא יקרה. הישראלים הם עם פורה מבחינה יצירתית, ועשייה קולנועית היום נגישה מתמיד, אז אם כבר, בעתיד נראה כמות הפקות גדולה יותר.

      פתרון מופרך נוסף: להציב מכסות לבתי הקולנוע, כפי שנהוג למשל בדרום קוריאה, ולדרוש מכל רשת שלפחות 25 אחוז מהסרטים שמוקרנים בה יהיו תוצרת הארץ. גם זה בחיים לא יעבוד: מעבר לפגיעה בשוק החופשי וכיוצא בכך, בעלי האולמות יאמרו ובצדק מסוים כי זה עסק שלהם וממילא הם לא מקבלים שום סבסוד או תמיכה מהמדינה, אז באיזו זכות מישהו יגיד להם מה לעשות?

      השקת אגף חדש בסינמטק תל אביב (שי אוקנין)
      רוצים לקבל כאן הקרנות? תיכנסו לרשימת ההמתנה. סינמטק תל אביב (צילום: שי אוקנין)

      האופציה הפרקטית היחידה, בעיני לפחות, היא לנסות להוציא אט-אט את הקולנוע הישראלי מן הגטאות של עולם הסרטים הזרים ולחזק את מעמדו בקרב הקהל הרחב, כך שיהיה לו קל יותר למצוא את מקומו באולמות המסחריים.

      כיום, צופים רבים לא מוכנים בכלל לשמוע על האופציה של לצאת מהבית ולשלם כסף תמורת סרט תוצרת הארץ, ורבים אחרים מוכנים לכך, אבל רק פעם-פעמיים בשנה. מה שאנו זקוקים לו, אם כך, זה פרויקט אריזה ושיווק של התעשייה המקומית, שיעצים את האטרקטיביות הכוללת של המותג "הקולנוע הישראלי" בעיני הקהל וכתוצאה מכך גם אצל המפיצים. אז, הסרטים שייעשו כאן בעתיד אולי יוכלו למצוא לעצמם אולמות יותר בקלות ויותר במהירות, כך שבשנת 2026, למשל, חמשת המועמדים לפרסי אופיר יוכלו לצאת לאקרנים בהפצה רחבה מיד לאחר הטקס.

      במציאות של היום, לעומת זאת, "שבוע ויום" ו"סופת חול" יגיעו לאקרנים בתחילת ספטמבר, ולפי ההערכות רק אחד מהם יוכל להתגלות כלהיט קופתי, במקרה הטוב, "אבינו" יחכה לנובמבר ול"לעבור את הקיר" ול"מעבר להרים ולגבעות" עוד אין מועד בכלל, וייתכן שהם יופצו רק עמוק לתוך השנה הבאה, ואלה עוד הסרטים שמזלם שפר עליהם. מפתה לשקוע באופוריה ולהתייחס לפרסי אופיר כמסיבת ניצחון ותו לא, אבל מוטב לנצל אותם כדי להתחיל לחשוב איך לגרום להמונים לשמוע את העצים שנפלו ביער.

      מקק (יח"צ)
      דוגמה לפריחת העשייה המקומית באנימציה. מתוך "מקק" של יונתן השילוני (צילום: יח"צ)

      מי שהרימו את הכפפה בכל הקשור לקידום היצירה המקומית הן מייסדות ומנהלות "מונפש", אתר חדש שמוקדש לאחד התחומים המעניינים והמתפתחים בעשייה הקולנועית המקומית: האנימציה.

      היפה באתר, שהוא לקח את ההחלטה הלא פופולרית להתמקד אך ורק במתרחש בארץ. כלומר, לא תמצאו כאן מאמרים על פיקסאר ועל מיאזאקי, שאולי היו מוכרים אותו יותר בקלות, אבל הם לא בדיוק חומרי הקריאה הכי מקוריים בסביבה, ולעומת זאת כן תקבלו כאן זרקור ראשוני על יוצרי אנימציה מקומיים ועל עבודתם.

      כיאה לאתר על אנימציה, הטקסטים מלווים בשלל דימויים ובסרטונים, אבל זה לא בא על חשבון איכות הכתיבה, שמתגלה כרהוטה, ומצליחה להיות מעמיקה אך בו בזמן נגישה גם למי שאינם בוגרי בצלאל. קרוב היום בו פרסי אופיר יוסיפו קטגוריות מיוחדות לאנימציה, ועד שזה יקרה, מומלץ לעקוב אחר המתרחש בעולם הזה דרך האתר החדש והמונפש.