שקוף

כשרואים סרט שאוהבים בפעם השנייה, או אפילו העשירית, כבר יודעים לאן הסרט הולך, אבל בכל זאת נהנים מהדרך לשם. כשרואים סרט בפעם הראשונה, זה ממש סיוט לדעת שעה מראש מה הולך לקרות ופשוט לשבת ולחכות לרגע הצפוי שבו זה יקרה.

"סימון" הוא סרט לילדים מתחת לגיל עשר. הוא תמים, נקי, פשוט, ועם התפתחות עלילתית שלקוחה מסקובי דו. ויקטור טרנסקי (אל פצ'ינו, שמתאמץ כאן בערך כפי שהיה מתאמץ לו הנחה את טקס אנשי השנה של קשת) הוא במאי מתוסכל שהקריירה שלו מגיעה לסופה עם פרישתה של השחקנית הראשית מסרטו החדש. מפה לשם נופלת לידיו תוכנה המכילה את סימון (או אם לדקדק - 0ימ1ן), שחקנית וירטואלית שניתן לשלוט על כל ניואנס קטן שלה, אך חשוב מכך – היא לא נודניקית כמו שחקניות אמיתיות. הוא משלב אותה בסרט שנגנז, וההצלחה מיידית. סימון הופכת לסופרסטארית שלא מן העולם הזה, וטרנסקי זוכה גם הוא לקצת אור זרקורים. כעת כל שעליו לעשות הוא להסתיר מהעולם את העובדה שסימון לא באמת קיימת.

עד כאן העסק נשמע לא רע, אבל הבמאי-תסריטאי-מפיק אנדרו ניקול ("גטקה", תסריט ל"המופע של טרומן") כנראה חשב שהרעיון כל כך טוב, שאין צורך לפתח אותו. כל תפנית עלילתית יותר טיפשית ומודבקת מקודמתה, אין משפט בסרט שלא נאמר לפחות שלוש פעמים, הנשמה יוצאת עד שקורה משהו, ובכלל, לאורך כל הצפייה יש הרגשה כבדה שבסרט הזה כבר היינו. ואז הוא היה יותר טוב.

מה שכן, ולמרות הכל, אם בוחשים קצת אפשר לדלות שתי עובדות חביבות שדווקא עושות טוב על הלב:

הליהוק של רייצ'ל רוברטס לתפקיד סימון מדויק להפליא. בנוסף לכך שכמו סימון גם היא צצה משום מקום (דוגמנית מקנדה) היישר לתפקיד ראשי בסרט הוליוודי, היא גם ניחנה במראה מאוד נכון לתפקיד. היופי שלה הוא הכי פושטי וקלישאי שיש. בלונדינית ארוכת שיער, שפתיים מלאות, רגליים ארוכות, מראה בתולי ואפילו לא קמצוץ קטן של ייחוד. אלו בדיוק סוג הכוכבות המעטרות את שמינו בימים אלו. שימו לב שממש כמו בריטני ספירס (וכריסטינה אגילרה ורבות וממוסחרות אחרות), גם לסימון נמאס בשיא הצלחתה מתדמית הילדה הטובה, והיא "מחליטה" להיות מי שהיא באמת ושכולם יקפצו.

טרנסקי הוא סימון. כל תנועה, כל חיוך שלה, מגיעים בעצם ממנו. כפי שהוא מזכיר אינסוף פעמים, הוא יצר אותה. כשהוא מקנא בה, כשהוא גורם לה להחמיא לו, כשהוא משפיל אותה, וכמובן כשהוא מנסה למכור לכולם שהם זוג, הוא למעשה מבצע אוננות פומבית בקנה מידה חסר תקדים. האקט מגיע לשיאו במהלך הופעת איצטדיון המועברת בשידור חי לכל העולם, בה שר טרנסקי, אך המילים יוצאות מפיה של סימון, את "אתה גורם לי להרגיש כמו אשה אמיתית".


עוד משהו נחמד, לו אחראים יחצני הסרט, הוא שבאינטרנט ניתן למצוא את אתרי הבית של ויקטור טרנסקי, סימון, וגם של סרטיהם המשותפים. חמוד.