(בסרטון: עדן בן זקן שרה "תזיזו")
עדן בן זקן - "תזיזו" (3:38)
בני אדם הם יצורים בעלי תבונה ורגישות - מה שבא לידי ביטוי, למשל, בעובדה שדברים גדולים שקורים להם במהלך החיים מותירים חותם בנפשם, במחשבותיהם, בכמיהותיהם, באופיים ובעשייתם. מניסיון אישי אני יכול לומר שאדם שהפך להורה, לצורך העניין, נהיה פתאום סבלני, אמפתי, מחושב, חברותי, זהיר ובוגר יותר - ושדברים מהסוג הזה קורים גם לצעירים שעברו לגור לבד, להייטקיסטים שחוו התעשרות מהירה, ללוחמים ששבו משדה הקרב וכן הלאה.
עדן בן זקן ככל הנראה לא צפתה בסרט "רוקי 4". גם בגלל שבשנת 1985, כשהסרט יצא לאקרנים, היא היתה בת מינוס תשע, אבל בעיקר מפני שלא נראה שהיא מכירה את משפט המפתח מהסרט - "אנשים יכולים להשתנות" - שבו בחר רוקי בלבואה לסכם את נאום הניצחון שלו על המתאגרף הסובייטי איוון דראגו.
אנשים, אם לדייק, לא רק יכולים להשתנות. הם חייבים להשתנות. המנגנון האבולוציוני-הישרדותי שלהם מאלץ אותם לעשות זאת. בייחוד כשמדובר בכאלה שהפכו לכוכבי ענק במהירות וכעת עליהם להתאים את עצמם לסביבה ולמעמד חדשים. כן, בן זקן היא דוגמה נפלאה לאחת כזאת.
"תזיזו", הסינגל השלישי שלה מתוך אלבומה השני, היה אמור להיות שיר של זמרת קצת אחרת. משהו בו, אפילו קטן, זעיר, היה אמור להצביע על כך - כלומר, למשוך אותה, ואותנו, לכיוון חדש. בכל זאת, הילדה עברה משהו. לא ייתכן שהיא עדיין, בתוך תוכה, בדיוק אותה נערה דרומית שקוראים לה בשכונה "מלכת השושנים". השושנה הזאת היתה אמורה להיפתח - והיפתחותה היתה אמורה למצוא ביטוי במוזיקה שלה. כשזה לא קורה, התוצאה המתבקשת היא - למרבה הצער - משבר אמון חמור.
באופן אירוני, "תזיזו" הוא אחד השירים התקועים ביותר שידע הז'אנר בשנים האחרונות: במקום לתפוס פיקוד על העדי ביטיות למיניהן שצצו בעקבות הצלחתה ולסלול בפניהן את הצעד הבא, היא משתרכת כאן אחריהן בצליעה פופית חיוורת וממוחזרת עם פזמון צפוי וקליט מדי. אין פה כל הצהרת כוונות, בשורה או בשר.
להפך: יש כאן אפילו פחות ממה שהיה קודם. הפופ הים-תיכוני של עדן בן זקן איבד כמעט את כל הים-תיכוניות שלו, שהיוותה הצדקה לקיומה בעידן הפופ הרגאטוני מהיוטיוב, ואת מקומה תפס - הפתעה! - רגאטון גנרי, מעייף, משעמם, מבית היוצר של - עוד הפתעה! - יעקב למאי. בן זקן עצמה, שהביאה עד כה את קולה החם והלבבי של השכונה, הופכת לחסרת ייחוד בעקבות איבוד המצפן הסגנוני הזה. נראה גם שהמצפן של ערוץ הילדים, שזיהה את השיר כמשהו שמייצג את רוחו ובחר בו להוביל את עונת השידורים הקרובה שלו, התקלקל.
(כוכב אחד)
נסרין קדרי - "זה נכון" (4:13)
גם נסרין קדרי, המצולמת על עטיפת הסינגל החדש שלה ברגליים חשופות ובחולצה עם הדפס של דגל ארצות הברית, לא מגלה פה את אמריקה, אבל הלב שלה, בניגוד לזה של עדן בן זקן, לפחות פועם. אפשר לשמוע אותו מבעד לתדר הנמוך והצבע העמוק של קולה בבתים, ואחר כך, בפזמון הרוגש והגועש, בעל הלחן המופתי של יורגוס פיבוס, הדי פעימותיו העזות אף מצליחים להרעיד כמה איברים פנימיים בבטן.
העובדה שמדובר בלחן יווני פועלת לטובת הקול וההגשה של קדרי. בסינגלים הקודמים שלה, כשביצעה לחנים מקומיים, היה קשה יותר לחוש את מילותיה ולהאמין לכוונותיה. עד כה היא ניסתה - וכנראה שרוב הזמן היא עדיין מנסה - להציג את עצמה כבעלת זהות מוזיקלית עברית לחלוטין, תוך התכחשות די גורפת לשורשיה, אבל זה לא לגמרי הצליחה לה: משהו בביצועים שלה נשמע מלאכותי מעט, לא לגמרי שלם עם עצמו, לא ממש אותנטי, לא ממש עצבי, לא ממש פוגע.
קדרי תמיד שרה יפה וקולה תמיד חם ומעניין, אבל בריחתה הנחושה מערש ילדותה מונעת ממנה, פעמים רבות, לשיר מהלב. הפעם, הודות למזג המקומי של הלחן היווני - כמו גם לעיבוד המצוין של אבי גוטמן, שדורש מקדרי לנתב את יכולותיה הווקאליות אל מניירות של רוק ערבי סוחף - הכישרון שלה זוכה לפלטפורמה הרבה יותר נכונה ומתאימה למידותיה של הדיווה המוצלחת הזאת.
גם המילים, כשקוראים אותן בקונטקסט הזה, מסייעות לעיצוב ולהעצמת המסר הנוכחי של קדרי. "זה נכון, טעיתי כשסלחתי", היא שרה, "ברחובות ריקים תמיד חיפשתי / לאט לאט, הבנתי, התעוררתי". בוקר טוב, חברה. תמשיכי ככה.
(שלושה כוכבים וחצי)
אלי אליאב - "אהבה במקום מזומנים" (4:00)
על פי ההודעה לעיתונות, אלי אליאב (זמר, כנראה) "מופיע כבר 15 שנה באירועים ובמועדונים, וניחן בצבע קול מאוד ייחודי, מנעד רחב וכישרון לרגש ולשמח גם בגבוהים וגם בנמוכים" (כך במקור), כך שאין סיבה לחשוד שהוא הוציא את השיר המצ'וקמק הזה לרדיו כי חסרים לו מזומנים - אז בסדר, ניתן לו אהבה.
אליאב שר כאן, בלשון חדה ומושחזת (עד כדי כך שנתלשה מהפה), על בחורה שהתאהבה במישהו שטען בפניה שהוא עשיר, ואז, כעבור זמן מה, היא גילתה שהוא בעצם עני ("איך הוא מספר לך סיפורים / אין לו שקל בכיסים / את רוצה להאמין לו / ובעצם את יודעת את האמת / שאין לו שום קורבט").
שקט. לא לצחוק. זה סיפור מאוד עצוב ובכלל לא סתום ואינפנטילי. לא נעים לצאת עם מישהו שאין לו כסף - גם אם יש לו המון אהבה בלב. מה כבר אפשר לעשות עם אהבה? נכון, שום דבר, כך שבעצם, זה לא ממש נורא שאי אפשר לאהוב את השיר הזה.
(חצי כוכב)