הדרך למטה: "The Get Down" קטנה בהרבה מסך חלקיה

הסדרה החדשה של נטפליקס מתארת את היווצרות ההיפ הופ בניו יורק של 1977, ויש לה חן וקסם מסוימים, אבל רגעיה הטובים אובדים בים של הגזמה צבעונית, דמויות פלקטיות, מלודרמה קריקטורית וטקסטים נטולי כל סאבטקסט

צילום מסך

טוב, נראה כי אפשר לקבוע ששנת 2016 לא תיזכר כשנה טובה לסדרות מוזיקה שנוצרו על ידי במאי קולנוע מפורסמים. אחרי הכישלון היצירתי והביקורתי המהדהד של "ויניל" ב-HBO, ו"רואדיז" של שואוטיים שלא זוכה לקהל או לחיבת רוב המבקרים, הגיעה כעת "The Get Down" אל נטפליקס ומציגה אף היא כישלון יצירתי מדכדך. הפעם מדובר ביצירה של באז לורמן האוסטרלי, שקנה את עולמו עם סרטים גרנדיוזיים כמו "רומיאו וג'ולייט" (ההוא עם ליאונרדו דיקפריו וקלייר דיינס), "מולין רוז'" ו"גטסבי הגדול". הזיקה שלו לסיפורים גדולים מהחיים נוכחת גם כאן, במקום שבו נדרש יותר עידון וריבוד.

היצירה הטלוויזיונית הראשונה שלו עוסקת בהולדתו של ההיפ הופ ב-1977, שנת מפנה מופרעת בתולדות העיר ניו יורק. משבר כלכלי קשה ואבטלה, רוצח סדרתי הטיל את אימתו על התושבים, הברונקס נראה כמו אזור מלחמה, בניינים קורסים, שריפות ענק, הפסקת חשמל בת 36 שעות, פשיעה גואה, מירוץ מר לראשות העיר ועוד ועוד. אבל על הקרקע המזוהמת הזאת צמחה יצירתיות מהפכנית שתשנה את פני המוזיקה - מצד אחד של העיר בעבע הפאנק-רוק, מהעבר השני הגיחו הראפ והיפ הופ; כל זה על רקע התעצמותו המתמדת של הדיסקו, שבאותה שנה אף קיבל בית לוהט בדמות המועדון האיקוני "סטודיו 54".

עוד באותו נושא

30 מיליון בעיות: הכישלון של "וייניל" והצרה של HBO

לכתבה המלאה
כמו מחזמר מתור הזהב של הוליווד. בחורי "The Get Down" (צילום: Netflix)

הסדרה החדשה מפנה את הזרקור שלה אל דרום הברונקס, השכונה המוזנחת שבה גרנדמאסטר פלאש כבר היה שם דבר, גרפיטי מסוגנן כיסה כל משטח פנוי, ומספר נערים היו בדרכם לכבוש את העולם. זיק (ג'סטיס סמית') הוא משורר, אמן מילים, שכותב ראפ עוד לפני שהוא יודע מה זה. הנערה שבה הוא מאוהב, מיילין (הרייזן גווארדיולה), היא עילוי ווקאלי שרוצה להיות דונה סאמר הבאה, למורת רוחו של אביה הכומר האדוק (ג'יאנקרלו אספוזיטו, "שובר שורות"). שניהם חוצבים להם בנפרד את דרכם אל ההצלחה. זיק עושה זאת בעזרת אמן גרפיטי חמקמק ואקסצנטרי (שיימיק מור, "Dope") שקורא לעצמו שאולין פנטסטיק ורוצה להפוך לדי ג'יי ההיפ הופ הבא, ואילו מיילין נעזרת בדודה הפוליטיקאי המושחת פרנסיסקו קרוז (ג'ימי סמיטס, "ילדי האנרכיה"). בתווך יש גם מלחמת כנופיות שמסתבכת, היתקלות עם גנגסטר מצועצע שהוא גם הזוכה הקבוע בתחרות הריקודים במועדון הלוהט בשכונה, אמו ברונית הסמים חובבת הקטינים ועוד ועוד אלמנטים קאמפיים שאכן מורידים את "The Get Down".

כל זה מתואר כמעין פנטזיה השואבת מהתרחשויות ומהעולם האמיתי. לורמן וחבורתו יצאו מגדרם כדי לדייק בפרטים ההיסטוריים, ואת הפקת הסדרה ליוו חלוצי היפ הופ כמו גרנדמאסטר פלאש (שדמותו מתארחת גם בסדרה), קרטיס בלואו ואחרים שדאגו לאמינות המוזיקה, הריקודים, האופנה והגרפיטי. בה בעת הסדרה נראית ונשמעת כמו מחזמר מתור הזהב של הוליווד, עם תפאורה ונופים שמצד אחד נראים כל כך מושקעים ומרהיבים ומצד שני מלאכותיים במופגן. תכופות היא מזכירה את "סיפור הפרברים", בעיקר כי בכל רגע נדמה כי העבריינים הבלתי מאיימים שלה עומדים להקיש באצבעותיהם באיום זה נגד זה. מלבדה גם עולות על הדעת "שיר אשיר בגשם", "פוטלוס", "שיגעון המוזיקה" כמובן, כיאה לסרט מוזיקלי שבעצמו יצא ב-1977, ועוד ועוד השראות ניכרות יותר או פחות. על כל אלה ישנו תיבול נדיב מדי של סרטי קונג פו שהיו פופולריים בשעתו, וכמתבקש מהנושא - בלאקספלויטיישן.

עוד באותו נושא

וויני הולצמן: "כשאתה כותב משהו, אתה יודע שזה לא יתאים לכולם"

לכתבה המלאה
סיפור אהבה מולדרמטי. זיק ומיילין (צילום: Netflix)

"The Get Down" לא מוסיפה עליהם דבר. אפילו להפך, נדמה שהיא יוצאת מגדרה כדי לשפוך פנימה עוד ועוד אלמנטים מוכרים, כמו כדי לגרום לנו לתחושה נוסטלגיה חמימה, והאירוניה הגדולה היא שבכך חותרת הסדרה בדיוק תחת מה שהיא מעלה על נס: חדשנות, רעננות, חלוציות. גם כשכבר יש לה מדי פעם כמה רגעים טובים, גם כשתחושת החמימות אכן יוצרת חן וקסם, הם אובדים בים של הגזמה צבעונית, דמויות פלקטיות, מלודרמה קריקטורית וטקסטים נטולי כל סאבטקסט. אפשר לטעון כי בגישה הישירה הזו יש משהו מרוחו של הראפ, אבל זו תהיה הוזלה של הז'אנר. למען האמת, קטעי הראפ ב-"The Get Down" מפגינים שאר רוח ופיוט הנעדרים מכל מרכיב אחר בה. הרגע החזק ביותר בפרק הראשון, ואולי היחיד, הוא זה שבו זיק שונה בפני המורה שלו את השיר שכתב, המתאר בו ביופי רב את הטרגדיה החבויה בעברו. רק אחרי הצפייה התברר לי שהאחראי על כתיבת כל השירים של זיק בסדרה הוא לא אחר מאשר הראפר המבריק נאז.

הגיוני, וגם מדכדך. באז לורמן עובד על הפרויקט הזה בערך עשור, ההפקה התארכה הרבה מעבר למתוכנן ועל פי דיווחים בארה"ב נטפליקס שפכה על הסדרה 120 מיליון דולר במקום ה-90 מיליון שתוכננו, הופכת אותה בכך לסדרה היקרה ביותר שלה. אחרי כל זה, במקום סיפור ממגנט ומעורר השראה על נקודה אדירה במקום ובזמן, קיבלנו עוד יצירה המגוללת סיפור סינדרלה לא מעניין במיוחד על אמנים כישרוניים שעולים לגדולה, מהסוג שראינו המון כמוהו וגם את הפארודיות עליו.

"עכשיו שימו לב ותקשיבו לזה", מסביר גרנדמאסטר פלאש לנערים על הגט דאון ומשמיע להם פזמון של שיר דיסקו: "זה החלל של כלום-חסר-תועלת, המעפנו?ת. אבל הנה זה" - הוא משמיע את קטע התופים שבאמצע השיר - "זה החיים והגורל. זה הביט של הגט דאון". כך, באירוניה גדולה ובחוסר מודעות עצום, מנסחת "The Get Down" את כל מה שהיתה צריכה להיות - מסעירה ופורצת דרך; ואת כל מה שהיא בפועל - יצירה מאכזבת שסופה להישכח.

עוד באותו נושא

דברים מופלאים: "Stranger Things" היא שיר אהבה נהדר לקולנוע של שנות ה-80

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully