בית התקליט עם שלום גד

רישומי פחם הגדיר מחדש את האינדי הישראלי. לא אינדי של אידיפנדנט, אלא אינדי של אינדיבידואליזם. נעזוב לרגע את המסרים האפוקליפטיים שבדרך כלל תופסים את רוב תשומת הלב. בעבודה המוזיקלית עצמה, מאיר אריאל כאן לא רק חושב מחוץ לקופסה, הוא גם חי שם. אין הפקה, אין אפקטים, אין מיקסים. רק זמר ושירים.

אחרי שאתה מתעייף מהאמנים שהשפיעו עליך, אתה הולך לחפש את האמנים שהשפיעו עליהם וממשיך לטפס אחורה לנצח על אילן היוחסין של המוזיקה. אחד הנתיבים מוביל לתיאטרון ולמחזות זמר ואופרות ומגיע לברכט ו-ווייל, שיצרו כאן חיבור בלתי אפשרי ובלתי נמנע בין מוזיקה מתוחכמת מאוד לבין מציאות וולגארית ובוטה. מה שאני הכי אוהב בגרסה הזאת של "אופרה בגרוש" (ההקלטה הראשונה של הקאסט המקורי) זה שהשחקנים/זמרים ממש מזייפים בחלק גדול מהשירים, אבל בשום אופן לא הייתי מחליף את הזיופים שלהם בביצועים "מדויקים" יותר. הזיופים הם חלק מהיצירה.

נתיב נוסף עובר דרך הבלוז ומוצא מאחוריו מצד אחד את המוזיקה האפריקאית (שנגיע אליה בפעם הבאה...), ומצד שני את שירי העם שנכתבו באירופה. מרק רובין, צרפתי שנולד במרוקו, יצר אנתולוגיה של 15(!)דיסקים המכילה ביצועים חדשים של מיטב שירי העם הצרפתיים מימי הביניים ועד המאה ה-19. ההפקה המוזיקלית בידיו של גבריאל יעקב הגאון. הנה אחד מהשירים הרבים שמופיעים שם.

או כל יצירה אחרת של רוול. כמו רוק/פופ/עם, מוזיקה קלאסית לא תמיד פוגעת, אבל כשהיא פוגעת, היא מספקת אלטרנטיבה נאה לחיים עצמם. רוול בשבילי הוא המקבילה ה"תזמורתית" לוולווט אנדרגראונד, במובן שלא משנה מה הוא עושה, כל צליל שלו גורם לי להרגיש מיד בבית.

הילה רוח היא כבר לא רק הבטחה, אפשר לומר שהיא מקיימת. היא גם לא ממשיכת דרכה של רוקרית ישראלית זו או אחרת, היא קול חדש לגמרי. והאלבום הזה להיט אצלנו בבית.