איפה הוא ואיפה סיינפלד: לואי סי. קיי הוכיח בארנה שהוא פנומן קומי של פעם בדור

(בסרטון: קטע מתוך "לואי")

"לכמה מכם היה לפחות יום מחורבן אחד ב-30 הימים האחרונים?", שאל לואי סי. קיי את הקהל בארנה בירושלים רגע לפני שחתם את המופע שלו. אלפי צופים שאגו בהתלהבות ובכנות, תכונה שבנוכחותו של גאון זה הופכת כמעט בלתי נמנעת. "אם נהניתם מהמופע, היתה לכם סיבה טובה לא להתאבד", מוסיף לואי ונפרד במילים שעשויות להישמע אכזריות באופן בלתי נתפס למי שלא היה חלק מהחוויה, וטבעיות לגמרי למי שסיים הרצאה בת כמעט שעתיים על החיים ועל המוות. אלא שבמקום מרצה לפילוסופיה, את השיעור העביר אמן שמחטט בישות העלובה המכונה "אדם" (קטע קצר מוקדש גם לכלבים, למען ההגינות) עם איזמל מנתחים, מוציא לו את הקרביים, לש אותם בסאדיזם - וכל זאת תוך שהוא גורם לצופיו לגעות בצחוק היסטרי.

רק שזו תהיה טעות להתייחס ללואי אך ורק כפילוסוף שמיטיב לנתח את החיים. לפני שצפיתי בו מקרוב, גם אחרי שעות של צפייה בסדרה ביצירתו ובכיכובו וגם לאחר שצרכתי כל קטע סטנד-אפ או הופעה שלו בתוכנית אירוח, הייתי משוכנע שאני מבין את תופעת לואי סי. קיי. הנחתי, בסוג של יומרנות פאתטית, שהוא מעין אח רחוק שלי. אני מעז להניח שכך חשים רבים ממעריציו. יום המופע של לואי, למשל, היה מחורבן במיוחד עבורי. נסעתי לירושלים עם המשפחה, אבל בנותיי התלוננו אחרי חמש דקות של סיור בשוק מחנה יהודה על החום ועל הצפיפות; ביקור הניחומים בקניון מלחה הסתיים בהוצאה כספית מופקעת ולא מתוכננת; החדרים במלון שאליו הגענו לא היו מוכנים; התפרצתי בלי סיבה על זוגתי והרגשתי נורא עם עצמי; הווטסאפים מהעבודה צפצפו בלי הפסקה; ואם זה לא הספיק, השוטרים שכיוונו את התנועה במופע של לואי שלחו אותי מחניון אחד למשנהו רק כדי שאמצא את מקום החניה הזמין האחרון, פחות או יותר מתחת לטריילר של משאית. אלו בדיוק הימים שלואי מדבר עליהם במופעיו ובסדרה ושבגללם רבים מאיתנו חשים שותפות גורל איתו, עוד אדם שמתקשה להתמודד עם מלאכת החיים. אחד משלנו, לכאורה.

ואז אתה רואה אותו מקרוב (יחסית, בהתחשב בגודלה של הארנה) ומבין שהוא בילף כל השנים. שהעובדה שחווית את החיים באופן מיזנתרופי ורוטן מקרבת אותך ללואי סי. קיי בערך כמו שאדם שרודף אחרי אוטובוס קרוב ליוסיין בולט, אשה שמשתתפת בשיעור פילאטיס קרובה לסימון ביילס ואיש שעושה אמבטיה קרוב למייקל פלפס. לואי סי. קיי הוא פנומן קומי של פעם בדור, ואולי יותר מכך. יש לו יכולת אבחנה של מכונת רנטגן, בוטות ברמה של דונלד טראמפ על ספידים, יכולת כתיבה שעולה על כל תסריטאי קומי בעולם וחשוב מכל – וזה הממד שלא מוערך דיו אצל לואי – יכולת משחק וירטואוזית. סי. קיי לא הוביל סדרה דרמטית כמעט לבדו או זכה בתפקידים בסרטים בולטים בשנים האחרונות רק בזכות שמו, אלא מפני שהוא שחקן פנטסטי. הוא חקיין מעולה, מלא אנרגיה, כריזמטי, משלב איכשהו בין שנאת אדם לחמלה אנושית אותנטית ובעיקר אמיץ ונכון לשבור כל גבול וטאבו אפשרי. הוא גם רחב אופקים, ומסוגל לדבר דקות ארוכות על סיפור אכילס מהמיתולוגיה היוונית או על האבסורד בספירת השנים הקתולית של לפני הספירה ואחרי הספירה, באותה בקיאות שבה הוא מדבר על נושאים טריוויאליים יותר כמו בנותיו המעצבנות, העליבות שבזקנה, האשליה בזוגיות, מות האהבה ומוות באופן כללי. הוא גם לא חושש ללעוג לטרנסקסואלים ולפלרטט בעצמו עם הומוסקסואליות, בהמשך לפרק הבלתי נשכח בלואי שבו עבר חוויה ספק הומואית עם זוגתו. בקיצור, אין דרך יפה לומר זאת: לואי סי. קיי אשכרה מקיים מין אוראלי עם המיקרופון.

אי אפשר להתייחס ללואי סי. קיי בלי להשוות אותו לג'רי סיינפלד, שהופיע בישראל בדצמבר אשתקד. עד שנוכחים בהופעות של השניים, אפשר להאמין שמדובר באמנים מז'אנרים שונים: אחד בדרן לכל המשפחה, מהוגן ומעונב, בעוד האחר אכזרי, ישיר וגס יותר. רק שאחרי שחזיתי בשניהם, אפשר לומר בבירור שכל השוואה בין יכולות הבמה שלהם היא עלבון ללואי סי. קיי. הוא שחקן טוב יותר, הוא כריזמטי יותר והוא פשוט מצחיק יותר. בניגוד לסיינפלד, הוא גם מסוגל ליצור במקביל סדרה ששונה לחלוטין מהסטנד-אפ שלו, ולשה מהחיים את הצדדים הקשים והדרמטיים שלהם. במובן מסוים, סי. קיי הוא הכלאה מפלצתית בין סיינפלד לבין לארי דייויד, שותפו הפרוע והנוירוטי ליצירת הסדרה שהעלתה את שניהם לגדולה. עד כדי כך הוא מוכשר. הבדרן שמבין טוב יותר מכל עמיתיו את החיים האנושיים אוחז, למרבה האירוניה, במקבץ יכולות כמעט לא אנושי.