נטול פלפל: "חולים על מלח" מפספס את המטרה האמיתית

לא פשוט. בכלל לא פשוט לחיות כאן. סלמונלה, רקטות, תקשורת עוינת. לא פשוט לשרוד את ישראל. אבל מה, טעים מאוד. לפחות חוש הטעם לא נפגע. "חולים על מלח" של ענת הראל ששודר בערוץ 10 הציץ לצלחת הקולקטיבית שלנו וגילה שאנחנו שוחים במלח. ובאמת, מי היה מאמין שבמאכלים כמו בורקס ופיצה יש הרבה מלח. אנשים נטולי לשון כמו אילין פיין מ"משחקי הכס", זה מי.

מתברר שבישראל יש "התמכרות המונית למלח". זה בעיקר אומר שבישראל עסוקים בלענג את בלוטות הטעם בתבשילים עם תבלינים ולא במאכלים כמו קינואה על מצע טופו. ענת הראל יצאה לבדוק "כמה מלח זה יותר מדי" ו"האם יכול להיות שמלח סמוי מסתנן לצלחת". היא חזרה עם תשובות די מטרידות. כלומר, לא באמת מטרידות. כי מה הטעם בחיים בלי טעם? אתה יכול לדהור על תזונה נטולת נתרן ובסוף לצאת החוצה ולהידרס. נו, אז למה כל זה היה טוב.

"פחד אלוהים, פחד אלוהים", מסננות הראל והאישה שדוגמת איתה מוצרים בסופרמרקט. הן מרימות את שקיות החטיפים, בוחנות את הרכיבים התזונתיים ומצטמררות. כה מפחיד. לא צריך להיתמם, עודף מלח ונתרן אכן מסייעים לתחלואה ופוגעים באיכות החיים אבל מכאן ועד לתוכן שמוצג ב"חולים על מלח" יש דרך ארוכה. "חולים על מלח" נפתח בתהייה: מדוע קמפיין משרד הבריאות נגד הנתרן בתזונה נגנז לאחר יממה שבה היה באוויר. אנשי משרד הבריאות ממלמלים בתגובה שלא רצו להרוס את התעשייה, הראל מסתפקת בכך. זה פספוס לא קטן שכן היה ראוי לחפור בסיבות לגניזת הקמפיין ולתהות מדוע אנשי משרד הבריאות לא, ובכן, שומרים על בריאותנו. אולי זה קשור לכך שהפרסומות לחטיפים מלוחים מאפשרים את קיומם של הערוצים המסחריים שמשדרים סרטים נגד מלח.

במקום לבדוק משהו באמת מעניין שיכול, רחמנא ליצלן, להשפיע על החיים בישראל, הראל מפנה את המצלמה לעבר בתים של אנשים פרטיים שנראים ממש מאושרים עם תפריט דל נתרן. כשהיא שואלת אחד מהם למה כל כך קשה לו להתמודד עם גמילה אפשרית מנתרן וממלח, הוא משיב: "כי אתה חי רק פעם אחת". קשה שלא לרחם על האיש שמול המצלמות מאבד את הטעם בחייו, תרתי משמע. סיפורים אישיים זה נחמד אבל כשהם נשענים על בלאגן, העסק די קורס. הראל ואנשי "חולים על מלח" זורקים לאוויר הרבה מספרים אבל לא טורחים להבהיר למשל מה ההבדל בין נתרן ומלח ואם מותר לצרוך ביום 6 גרם מלח כמה גרם נתרן זה יותר מדי ולמה צריך להיבהל מ-1,400 מ"ג נתרן אם אסור לצרוך יותר מ-6 גרם מלח. בנוסף, חלק מתמלול הסרט לא מדויק. מרואיינת אחת אומרת, לפי כתוביות הסרט, כי היא "לא רוצה להגיד" להראל מה יקרה אם בתעשיית המזון יתבקשו לציין על אריזות המוצרים שהם "עתירי נתרן". בפועל, היא אומרת שהיא "לא יודעת להגיד". כלומר, מסר אחר לגמרי שמשנה את מהות הסצנה.

ומה חוץ מהפחתת מלח אפשר לעשות כדי להיאבק במחלות? נניח, לשים דגש על פעילות גופנית? זה אולי יהיה הסרט הבא שהראל, שידועה בעידוד כושר גופני, תיצור. עד אז, שמישהו ירים את הכפפה וימדוד כמה מלח יש בסלמונלה.

אחד המרואיינים ב"חולים על המלח" היה "חייב להיגמל ממלח" ובסוף הסרט הוא אף עובר בדיקות דם שממחישות כמה הוא בריא ללא נתרן. דא עקא, אותו מרואיין חושף, בטעות כנראה, שעוד קודם לכן מדדיו היו תקינים. נפלא.