שוב השד העדתי. יש משהו מייגע בעצם העיסוק בסוגיה הזאת, עוד לפני ששמענו כמה ולמה, עוד לפני שמישהו ניסה לחדש לנו משהו. הסיבה היא שזה מסוג הדיונים שאין סיכוי לצאת מהם בשלום. כל טיעון, כל עמדה וכל אמירה תישפט מנקודת המבט של מוצא הדובר (וזה של הוריו ושל הוריהם וכך הלאה) וגוון עורו, ולעולם תהיה מלווה בסטריאוטיפים ותובנות מכלילות. העייפות הזאת לא מייתרת כמובן את הדיון החשוב בהשלכות המוצא על חיי היומיום של כולנו, בין אם מדובר בהזדמנויות שקיבלנו או שנשללו מאיתנו או באופי התרבות שנכפתה עלינו. השיח הזה הפך לדומיננטי מאוד בשנים האחרונות, כיאה לחברה בהתפתחות שבני הדור השני והשלישי שלה קוראים תיגר על המוסכמות הישנות. הצרה, כמו בכל מקרה של טיעון כזה, היא בקיומו ללא פואנטה או חמור מכך - עם פואנטה שהדובר מפספס. זה המקרה של "מעורבבים", סרטה של עינת ארליך.
ארליך, בת לאב פולני ואם טריפוליטאית, יצאה ב"מעורבבים" לבחון את הדואליות שבה חיים הילדים לנישואי מעורבים, אשכנזים-מזרחיים. 30 אחוז בלבד מהנישואים בישראל הם נישואי תערובת שכאלה, שבהכרח מאלצים את הצאצאים לבחור להזדהות עם אחת מהתרבויות, גם אם באופן לא מודע. אמנם אין מדובר בעדות חדשה, אבל הסרט מציג ביעילות את האופי המערבי-אשכנזי שהוכתב מגבוה בישראל מיום הקמתה, וש"עודד" את הילדים המעורבבים לבחור בצד "הנכון" בצמתים החשובים בחייהם. חלק מהבחירות הללו נעשו בסתירה לנטייה ולבחירה הטבעית והותירו תחושות קשות של תסכול ופספוס. הנקודה הזאת חשובה משום שהיא סותרת את ההנחה הרווחת שענייני עדתיות כבר אינם רלוונטיים בישראל של 2016, אבל זאת גם הנקודה שבה הסרט בוחר לעצור ומפספס את ההזדמנות לקחת אותנו עוד צעד קדימה בשיח התרבותי.
הציר המרכזי שעליו נשען "מעורבבים" הוא ספרה של ד"ר טליה שגיב, שמרכז את מחקרה על ילדי המשפחות מעורבות, ובמרכזו ההבנה שהחברה הישראלית נמצאת בנקודת מפנה ובה המזרחיות הופכת לצד "הנכון". אלא שבמקום לנצל את המהפך החשוב הזה, הפך הרס התרבות הקודמת לחזות הכל. "במקום למגר את הסטריאוטיפים על מזרחיות, יצרנו סט של סטריאוטיפים שליליים על אשכנזיות", קובעת שגיב, ואת דבריה מחזקים בני נוער שמסבירים כי הם חוששים להזדהות עם הצד האשכנזי, היבש והמדכא, כשהם נמצאים בחברה. הנקודה האקוטית הזאת מוזכרת ונעזבת בצד כמעט מיד, הכל כדי להמשיך את מסעה של ארליך להתפייסות עצמית.
הבחירה של "מעורבבים" לגעת וגם לא לגעת בגזענות הישראלית מובנת ושגויה. יש משהו מאוד ישראלי בהבעת ביקורת שמיד אחריה מגיע חיבוק דב. אלא שהאקט הזה מטאטא את מה שנחשף בפנינו. העובדה שהחברה הישראלית היא חברה גזענית אמנם כואבת, אבל לא באמת מפתיעה. חברות שמטיפות לנאורות וסובלנות כמו זו האמריקאית, הצרפתית או הגרמנית, הוכיחו שוב ושוב את את הקושי שלהן עצמן לעמוד בערכים הנעלים שהעמידו. כל ניסיון לייצר רב תרבותיות, בוודאי בחברה צעירה כמו בישראל, גוזר על כמה דורות לפחות לשלם מחיר אישי קשה בדרך לייסוד החברה החדשה. אך בעוד נישואי תערובת הם עניין שיהפוך פחות ופחות כאוב לצאצאי הדורות הבאים, הנטייה הישראלית לשנוא ולדכא את מי מצדדיה בכל רגע נתון היא הנושא הבעייתי באמת. הניסוי החברתי הישראלי לא נכשל בחיבור בין מזרח למערב, אלא ביכולת לייצר חברה מכילה וסובלנית. את האשכנזי והמזרחי החליפו הימני והשמאלני, התל אביבי והבאר שבעי, העשיר והעני. והבוז של כל קבוצה כזו כלפי רעותה, רק ממשיך לפרק את מה שנותר מכור ההיתוך הכושל ההוא.
"מעורבבים" מסתיימת למעשה בלי פואנטה, בלי תכלית. סוגרת אותה חינה מתוקה של זוג צעיר, אשכנזי-מזרחי, שעומד להינשא בקרוב. אלא שהחיבוקים והריקודים, כמו גם התקווה שמביעה ארליך שכל אחד מאיתנו יוכל לחיות עם בחירותיו מבלי לשלם עליהן מחיר, אינן מחוברות למציאות. "מעורבבים" נגעה, אולי אפילו באופן לא רצוני, בנטייה שלנו לשלול את מה שהוא לא אנחנו. ואם כל מה שהמאבק לשוויון חברתי בישראל השיג הוא החלפת ה"צ'חצ'ח" ב"אשכנזי מדכא", כנראה שאין באמת סיבה לשמוח.