באופן ממש לא מפתיע, יש משהו מאוד כובש ב"לכודים", דרמת המתח האיסלנדית שהגיעה לישראל לאחר שזכתה להצלחה במדינות אחרות (וזמינה לצפייה מרתונית בשירות ה-VOD של yes). וכיצד "לכודים" לא תצליח לכבוש את הצופה הישראלי המיוזע של סוף אוגוסט? הרי מדובר במותחן עוצר נשימה ומצמרר עורות שמתרחש באקלים שאותו צופה ישראלי מיוזע מייחל אליו: עיירה נידחת שמוקפת בקרחונים. נשמע כמו מדע בדיוני כשמביטים החוצה מחלון רנדומלי במדינתנו.
נקודת המוצא של "לכודים" נראית כאילו נלקחה מאחד הרומנים של אגאתה כריסטי: גופה חסרת ראש וגפיים (עד כמה שאפשר לקרוא לדבר ללא ראש וגפיים "גופה") נמצאת במקרה על ידי דייג רגע לפני שמעבורת מדנמרק עוגנת בנמל וכמה רגעים לפני שסופת שלגים אימתנית מנתקת את העיירה מהעולם החיצוני. תושבי העיירה האומללים מבינים שהרוצח האכזרי לכוד ביחד איתם ושהוא לא סיים לרצוח. על משימת פענוח הרצח מופקד קצין משטרה מקומי אפוף בעיות וקשיים חברתיים שמגלה שבנוסף לרוצח, גם אשתו לשעבר שעזבה את העיירה נלכדה בה ביחד עם בן זוגה הנוכחי. אידיאלי.
"לכודים" לא מחדשת יותר מדי. כבר ראינו בעבר סדרות וסרטים מסוגה. אפילו סדרות נורדיות מהז'אנר שלה ("הגשר" למשל). רק שהיא עושה את העבודה ממש טוב. כל דמות משחקת את תפקידה באופן כמעט מושלם, כל סצנה מצולמת בצורה שגורמת לפרצי קלסטרופוביה והתסריט כולל טוויסטים והפתעות שלא היו מביישים את "אבודים", אבל לא כאלה שמכבידים על העלילה והופכים אותה למופרכת. מכל אלה, נדמה שהקניית תחושת הקלסטרופוביה היא ההישג הגדול של "לכודים". קלסטרופוביה שנובעת, בין היתר, מההבנה שבכל מקום קטן מסתתר רוע שרק מחכה להזדמנות להתפרץ ושכל חיבוק קהילתי אוהב עלול להפוך במהירות לחניקה קבוצתית מרושעת. איזה סוג אנשים מבצע פשעים מזוויעים? הסוג הרגיל. סופת השלגים חושפת, אם נרצה, את כל הרוע שהסתתר מתחת לפני האדמה. במישור הפחות רוחני, הקלסטרופוביה מגיעה כשההזדהות עם הדמויות משתלטת וגורמת לצמרמורות בזמן הצפייה: אם ביצירותיה של אגאתה כריסטי הדמויות היו לכודות בבתי מלון וברכבות מקומות שאליהם משקיף הצופה ב"לכודים" הצופה לכוד בביתו כשהוא מנסה להבין מי האחראי לשורת הפשעים בעיירה ובדיוק כמו דמויות הסדרה, ברגע שהוא חושב שמצא את התשובה שנראית ברורה והאופק מתבהר, מתברר שהאמת הפוכה לגמרי.
השפה הרשמית של "לכודים" היא איסלנדית אבל קל מאוד לשכוח את זה כמה דקות לתוך הפרק הראשון, אז מתברר שהמותחן בכלל דובר שפה אוניברסלית שמקלה על ההתמכרות ועל ההתחברות אליו: הבדידות והחשש ממנה אינם ערכים איסלנדיים. קל מאוד לשקוע ב"לכודים", אף שאורך כל פרק בה הוא חמישים דקות. הרצון לפתור את התעלומה (שלאחר שבעה פרקים רק מסתבכת עוד ועוד), ההיכרות עם החברה האיסלנדית שמנסה להתאושש מהמשבר הכלכלי של 2008 והמשיכה הקסומה והפטאלית של הנופים הפראיים והקשים עימם מתמודדים האיסלנדים (שמוותרים על מטריה בסופה, כי מה הטעם במטריה כשהרוחות כל כך חזקות?) הופכים את הסדרה הזאת לממתק טלוויזיוני מענג.