חלל (לא) עמוק: "סטארטרק: אל האינסוף" שטחי אבל כיפי

הסרט השלישי בטרילוגיה המחודשת של סדרת "מסע בין כוכבים", נוצר בצלמו ובדמותו של הבמאי ג'סטין לין ("מהיר ועצבני"). העלילה מבולגנת והנבל חלש, אבל סצנות האקשן וההומור הקליל מאפשרים לו לזרום בשלום. על כמה עוד סרטים בקיץ האחרון אפשר לומר את המשפט הזה?

יח"צ - חד פעמי

כל סרט חדש בסדרת "סטארטרק" טומן בחובו קונפליקט מעט ילדותי: מצד אחד, גם אם אינכם מחובבי הז'אנר או הסדרה, קשה שלא להתאהב באנטרפרייז. ספינת החלל המיתולוגית של צי הכוכבים נראית כל כך יפהפייה ושברירית בכל אחד מהם, עד שכל שריטה בטמבון גורמת מיד לתחושת כאב לב. אמנם במרחבי האינסוף של הגלקסיה, רק טבעי שהסכנות שירחפו מעליה ומעל צוותה יתגברו, אבל למה זה תמיד חייב להסתיים בטוטאל לוס לחללית? בייחוד בהתחשב בכך שסצנות החורבן הפוטוגניות שלה תמיד מוצגות בסלואו מושן דרמטי, כאילו להעמיק את המועקה. הנקודה הזאת של יצירת אמפתיה לעצם דומם עומדת לחלוטין לזכותם של ג'יי ג'יי אברהמס בסרטים הראשונים וג'סטין לין כעת, שהשכילו להעניק לחללית את מקומה הראוי כגיבורה בפני עצמה, לצד שוכניה המוכרים והאהובים.

חצי שעה לתוך "סטארטרק: אל האינסוף", האנטרפרייז כבר במרכזה של הדרמה, מסתובבת ללא לשליטה בעודה קטועה לשני חלקים בתוך מרחב לא מוכר, וכשגיבוריה נפלטים לכל עבר בתאי הצלה. זוהי השנה השלישית במסעה בן חמש השנים של האנטרפרייז לחקר ציביליזציות וגלקסיות רחוקות, ולאחר אלף ימים של רוטינה מחקרית והסדרת סכסוכים גלקטיים מינוריים, אפילו קפטן קירק (כריס פיין) מתוודה ביומנו שהמציאות הפכה לבליל של אירועים אקראיים. על הספינה, כמו בכל מקרה שבו בני אדם (ויצורים אחרים, מתברר) נכלאים בתוך מתחם סגור, כולם כבר הספיקו לשכב, לריב, להיפרד ולחזור חלילה עם כולם. גם הקשר השברירי בין ספוק (זאכרי קווינטו) לאוהרה (זואי סלדנה) מגיע לשלב הפרימה הסופי. אלא שבדיוק כשנראה שדבר לא ישבור את השגרה, מותקפת האנטרפרייז על ידי נבל בשם קראל (אידריס אלבה), המפקד על צי עצום וקטלני של ספינות זעירות דמויות דבורים, שתוקפות בקטלניות הרמונית את מטרותיהן. קראל מתגלה גם כמי שמכיר היטב את הצי וספינותיו, ושאסטרטגיית ההפרד ומשול שלו מאתגרת את עייפות החומר של הצוות.

עוד באותו נושא

קציצות כרישה: "מים לא שקטים" משתמש בכריש ובלייק לייבלי כדי ליצור גימיק מניפולטיבי ואפקטיבי

לכתבה המלאה
ההרפתקה הרבה יותר חשובה מההיגיון. מתוך "סטארטרק: אל האינסוף" (צילום: יח"צ)

אחרי "סטארטרק" ו"סטארטרק: האויב בתוכנו", נפרד ג'יי ג'יי אברהמס מכיסא הבמאי ועבר לכיסא המפיק. את מקומו תפס בסרט השלישי בטרילוגיה החדשה ג'סטין לין ("מהיר ועצבני"), שהביא איתו את הסגנון התזזיתי-פרוע-לא תמיד קוהרנטי מסדרת מרדפי המכוניות אל החלל. השינוי הזה הוא במידה רבה היתרון והחיסרון הגדול של "סטארטרק: אל האינסוף". הרבה ביקורת הוטחה כלפי הקדרות המוגזמת של "סטארטרק: האויב בתוכנו", שסבל מהנטייה של אברהמס להעמיס על יצירותיו בפילוסופיה, וכאן לא נותר ממנה כמעט כל זכר. מנגד, נראה שלין הוא במידה רבה הקיצון השני על סקאלת הכיף-רצינות. לטוב וגם לרע, "סטארטרק: אל האינסוף" הוא הסרט הכי קרוב לסדרת הטלוויזיה הקלאסית, שהתאפיינה והתפרסמה בזכות הקו העלילתי האלגורי, ובה בעת גם הקאמפי שלה, שהזניקה את המותג בשנות ה-60, בהן תחושת ההרפתקה היתה חשובה הרבה יותר מההיגיון שמאחוריה.

לין הוא במאי אקשן נהדר והיכולת הזאת באה לידי ביטוי ברגעי השיא של "סטארטרק: אל האינסוף". זה לא עוד מערבוביית האפקטים הלא קוהרנטית שממנו סבלנו מספיק בקיץ האחרון. חלק מהכיף של הסרט הוא העובדה שקל לעקוב אחר הנעשה על המסך, גם כשדברים מקבילים מתרחשים עליו. בכל הקשור לתחום הזה, מותיר הסרט אבק לשני קודמיו. לצדו של לין תפס סיימון פג (שמגלם גם את סקוטי בסרט) פיקוד על התסריט, ועטף את האקשן עם ההומור השנון שמאפיין אותו, כמו במקרה שבו השרשרת שהעניק ספוק לאוהרה כמתנת פרידה מתגלה כמתקן מעקב. מנגד, השילוב בין השניים, מוציא את הסרט כמעט לחלוטין מתחום ההיגיון וזורק אותו לבלגן פוטוגני. בלי לספיילר יותר מדי, ניתן לומר שאחד מהקונפליקטים המרכזיים ביותר בסרט נפתר באמצעות השמעת שיר של הביסטי בויז בפול ווליום. בנגיעות קטנות, הגישה הזאת מקלילה את הכבדות של משימת החקר שבמרכז הסרט, אבל השימוש המופרז בה לא ממש מאפשר לקחת את מה שמתרחש על המסך ברצינות.

עוד באותו נושא

בן אלף: "בן חור" הוא סרט מיושן, מיותר, תמוה, משעמם ומגוחך

לכתבה המלאה
אין צרה שאי אפשר לפתור עם קצת עזרה מהביסטי בויז. מתוך "סטארטרק: אל האינסוף" (צילום: יח"צ)

כמו כמעט כל סרט גדול בקיץ הקולנועי המחריד שעובר עלינו, גם "סטארטרק: אל האינסוף" סובל מנוכחות של נבל אנמי וגנרי. קראל הוא בערך האיש הרע המיליון בשנים האחרונות שמוצא את האחדות האנושית כנקודת תורפה, ונואם על כך בכל הזדמנות אפשרית. המניעים שלו קלישאתיים וכך גם כוונותיו, והנוכחות האגרסיבית מדי של אידריס אלבה גורמת לו גם להיראות מתאמץ מדי. ובעיקר, אין בו שום דבר מפחיד. לזכותם של לין ופג ייאמר שהם מפצים על כך חלקית עם דמות נשית כיפית להחריד. ג'יילה (סופיה בוטלה), לוחמת קשוחה ואחת מאחרונות בני מינה, חוברת לצוות האנטרפרייז בחיפוש אחר נקמה ומוצאת אותו בקראל. ג'יילה היא במידה רבה הגרסה הנשית של דראקס מ"שומרי הגלקסיה", דמות חסרת טאקט, נטולת מיומנויות חברתית ומשבשת שמות סדרתית, שמשמשת במקביל גם כאתנחתא קומית וגם כדמות שכיף להריע לה ולמטרותיה. במידה רבה, ולמרות שהנוכחות שלה על המסך מוגבלת יחסית, ג'יילה היא הדמות הכי זכירה מתוך הסרט הזה וכמעט היחידה שמותירה טעם של עוד.

יובל ה-50 של מותג "מסע בין כוכבים" הגיע בתקופה לא קלה לסדרה. מותו של לאונדר נימוי האגדי בשנה שעברה, הצטרף לאחרונה למותו הטרגי של אנטון ילצ'ין (צ'כוב) בתאונת דרכים. צ'כוב הספיק להשלים את הצילומים לפני מותו, ונוכחותו על המסך צובטת לב ומרגשת כאחד. גם ילצ'ין וגם נימוי בהחלט ראויים לסרט טוב יותר שיוקדש לזכרם, כמו גם הסדרה כולה שמגיעה השנה לתאריך העגול והסמלי. אלא שהמציאות של 2016 וההיצע הקולנועי שלה הופכים את הכל לנסבל וסלחני יותר. "סטארטרק: אל האינסוף" הוא אולי לא סרט מסודר או בולט, אבל לפחות הוא לא מעליב את האינטליגנציה. האם נשכח אותו בעוד חודשיים? סביר מאוד להניח, אבל הלוואי שניתן היה לומר את אותו דבר על "יחידת המתאבדים".

עוד באותו נושא

יחידות המתאבדים: חמשת המפסידים הגדולים מהקיץ בו הוליווד איבדה עצמה לדעת

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully