באחד הרגעים המפורסמים ביותר ב"שלאגר", מזמרת עפרה חזה כי "השמש של פרג' קורעת את הים". בכך, היא התייחסה כמובן לסטודיו האחים פרג' האגדי, שהמציא מחדש את האסתטיקה הישראלית ואיפשר לתושבים כאן למלא את אלבומיהם בתמונות יפות של שקיעה על החוף. די היה באזכור השם הפרטי שכולם יבינו במי ובמה מדובר. הרי ספרים זה סטימצקי, חלב זה תנובה וצילום זה פרג'.
כעת, כמעט ארבעה עשורים לאחר צאת "שלאגר", מגיע סרט תיעודי ראשון על עלייתם של האנשים שגרמו לשקיעות להיראות אחרת. שמו "פוטו פרג'", וביים אותו נצר למשפחה הראשונה של עולם הצילום הישראלי - קובי פרג', המוכר בעיקר כשחקן, למשל בסדרה "הפיג'מות" או הסרט "מפריח היונים", וכאן עובר לראשונה מאחורי המצלמה.
כנהוג בעולם הדוקו המקומי, היוצר עושה זאת לא רק לשם היצירה האמנותית, אלא גם כתרפיה אישית: מתברר כי מזה עשרות שנים, הוא לא זכה לדבר עם דודו, פרג' פרי, מי שעמד בראש העסק והפירמידה המשפחתית, זאת, בשל קרע בין אגדת הצילום לשאר בני המשפחה, שהבמאי מנסה להבין מה גרם לו והאם אפשר לאחותו.
אחרי שהוצג במסגרת התחרות התיעודית של פסטיבל ירושלים האחרון ולפני שיוקרן ב-yes דוקו, עלה כאן הסרט לאקרנים בסוף השבוע האחרון, ולא בגטאות של הסינמטקים אלא באולמות מסחריים. אמנם זהו גורלן של יותר ויותר יצירות תיעודיות, אבל עדיין אין מדובר בהחלטה שכיחה או מובנת מאליה, ולכן ראוי לציין כי היא מוצדקת: מעבר לכך ש"פוטו פרג'" נגיש ומסוגל לגעת בקהל רחב, הוא גם מרוויח ביושר את מקומו על המסך הגדול.
למעשה, אפשר אף לומר כי רק שם ניתן למצות את מה שיש לו להציע. זאת, כיוון שכיאה ליצירה דוקומנטרית על מי שהפכו שם נרדף לסגנון ולסטייל, מחכה לנו כאן חגיגה לעיניים. את הסרט צילם רועי פרג', בן דודו של הבמאי, ויחדיו הם מכבדים את המורשת הוויזואלית המשפחתית. הכל כאן נעשה במחשבה ובטעם: הצבעים, התאורה, העמדת הסצנות וכיוצא בזאת. חשוב מכך, הצילום משכיל לשרת את התכנים ולחזק את העוצמה הדרמטית של ההתרחשויות.
ולא חסרות כאלה: אף ש"פוטו פרג'" נמשך רק כשבעים דקות, הוא בכל זאת מצליח להכיל בתוכו שלושה סרטים לפחות. קודם כל, סיפור עם הקשר חברתי ועדתי, רלוונטי עד מאוד כרגע כמובן, על אדם שעלה לארץ מעיראק בשם פרג' בלבול, אבל ידע שעם שם משפחה כזה, יהיה לו קשה להצליח בארץ, אז שינה אותו לפרי (והאחים שלו שינו בעקבות כך את משפחתם לשמו הפרטי).
מכאן והלאה, ההיסטוריה של בני המשפחה כרוכה בזו של המדינה, וכך אנו רואים כיצד שגשוג מפעל הצילום שינה את הדרך בה אנשים כאן תיעדו את חייהם, ואיך הישראלים הסגפנים והלאומנים החלו לפרגן לעצמם ולהיות מרוכזים בעצמם. מעניין להיווכח גם איזו היסטריה עורר פה החידוש של פרג', בזכותו אפשר היה לפתח תמונות תוך 24 שעות בלבד, מה שמראה כי הסלפי והסנאפצ'ט לא המציאו שום דבר: השאיפה להנציח את מה שקורה ולחלוק אותו במהירות האפשרית היתה קיימת פה תמיד.
ובסופו של דבר, יש פה גם סאגה מלאת דרמה ואמוציות, שהייתה נותרת כזו גם לולא מדובר היה בדמויות שעצם שמן הוא מיתולוגיה ישראלית. מעניין ומעורר הזדהות לעקוב אחר ההתעקשות של קובי פרג' לנסות ולאחד בין בני המשפחה המסוכסכים, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, והיפה שמסע זה שלו לא מתפתח בהכרח כפי שהיינו מצפים, אבל מצליח לרגש אף שאינו מתקדם לעבר הקתרזיס הצפוי.
"פוטו פרג'" הוא סרט שיש לו נפח, צורה ורגש. אך מעל כל אלה, הנכס הכי גדול שלו הוא דמותו הראשית: פרג' פרי, המתגלה כגיבור מהסוג שרוב היצירות העלילתיות רק יכולות לחלום עליו. מפעים לראות איך הוא עומד מול המצלמה ושופך מולה את נשמתו, עם קלאסה, פוטוגניות ופאתוס של כוכב אמיתי. ברגע הכי חזק, בו הוא נושא מונולוג על הסכסוך ארוך השנים, קל לרגע להתבלבל ולחשוב כי אנו צופים באודישן ל"מלך ליר", עד כדי כך שבסיום הדברים, מתחשק לנו לקום ולצעוק "התקבלת!". אלא שזה לא מבחן בד, ולא הצגה, אלא החיים עצמם.
אף שחי בתמונות, הצלם הוא גם איש של מילים, ופיו מפיק מרגליות באשר לחיים הללו: "החיים כולם שכחה, ואם לא היינו שוכחים, היינו מתים רק מלזכור", למשל. אימרות השפר שלו הן מהסוג שנשאר עם הצופה גם הרבה לאחר ההקרנה, וכך גם הסרט. הפעם, בניגוד ל"שלאגר", השמש של פרג' לא תקרע את הים, אלא תקרע לכם את הלב.