בתכניית ההצגה "שלא תתעורר הילדה", שעלתה לקראת סוף 2015 בתיאטרון חיפה, מופיע שמו של משה איבגי לצד איציק כהן. איבגי גילם במקור את דמותו של אברם אביטל, עבריין אלמן בדימוס המסייע לבתו איבון (אלמה דישי) לגדל את נכדתו גלי. בפברואר השנה, לאחר שכתבי וואלה! NEWS שגיא בן נון וגלי גינת חשפו כי הוא נחשד בסדרה של הטרדות מיניות, עלה איבגי לבמה בבית ציוני אמריקה, שיחק בהצגה וזכה לתשואות. אלא שלמרות הפרגון המידי, העסק הלך והסתעף והיה ברור כי הקריירה שלו על פרשת דרכים.
כאמור, כהן היה האיש שנכנס לנעליים הגדולות של איבגי. שחקן משנה קלאסי ויעיל, גם בהצגה הזו, שמבוימת היטב על ידי רוני ניניו, הוא ממלא את חלקו נאמנה יחד עם הצוות המרשים שלצדו דישי החיננית, יוסוף אבו ורדה הנפלא (שבעצמו נקלע אז לסערה אחרת), יוגב יפת שמגלה יכולות קומיות מצוינות, אלברט אילוז הקורע ושלומי קוריאט שתמיד תמיד יצליח לשכנע אותך, על המסך או על הבמה, שהוא פושע אלים. ולמרות ההרכב המצוין, בהצגה הזו במיוחד מרחף צלו של האיש החסר, במיוחד בגלל הקונטקסט שלה.
"שלא תתעורר הילדה" הוא מחזה המוגדר כקומדיה והוא אכן כזה קליל, מצחיק, מודע לעצמו ודווקא נוטה פחות להתחנף לקהל, בניגוד לאופיים של מחזות מסוגו. רק שלפני הכול צריך לזכור את הנושא שהוא מעלה: אם צעירה אחת, שצריכה למצוא את דרכה בנבכי המצ'ואיזם של העולם התחתון. קליל ככל שיהיה, המחזה הזה מספק הצצה לחייהן וגורלן של נשות הפושעים הן אמורות לעמוד לצד הגבר, כנועות, מסורות וללא תנאי. "מה הקשר בין נישואין לאהבה?", אומר אברם לבתו, שמבקשת להתגרש מבעלה האסיר המשוחרר יגאל קרנטינה (קוריאט). ככה זה במאפיה האפשרות לסיים את הקשר נמצאת בידי הגבר בלבד, האישה היא לא יותר מסמל שעוזר לשם הטוב של המשפחה. גירושין? זו לא באמת אופציה.
כל זה, כאמור, מייצר ריח קליל של חמיצות כשחושבים על מי שלא נמצא עוד על הסט. כי ככל שכהן טוב, והוא באמת טוב, אי אפשר שלא לחפש את ההקשרים הסימבוליים לאיש שאותו החליף. איבגי גילם בחייו לא מעט דמויות מעולם הפשע. מה הרגיש באותו ערב של ה-7 בפברואר, כשעלה לבמה תחת צלן הכבד של ההאשמות? האם, תוך כדי דיונים קומיים על בתי כלא והשפלות נשים, חשב כיצד הוא עלול לגעת בעולם הזה בעצמו? האם בתת המודע הסכים עם יגאל ואביו יהודה (אבו ורדה), שלא רואים באיבון אישה בעלת זכות החלטה וכופים את נוכחותם עליה?
התשובות שמורות עם איבגי, אבל אין ספק שהאירוניה חוגגת. יותר מכל, דווקא ההקשר החוץ-בימתי הוא שעוטף מחזה קליל בעננת כבדות.