בתרועה רמה: סצנות הפתיחה הכי יפות של הקולנוע הישראלי

    לרגל ראש השנה, הנה עשרה מהספתחים הכי יפים בתולדות הקולנוע הישראלי. מיוסף שילוח ועד נטלי פורטמן, מבורקס ועד אימה ואנימציה. זה יתחיל בבכי, לכו תדעו איך זה ייגמר

    יח"צ - חד פעמי

    (בסרטון: טריילר "מי מפחד מהזאב הרע?")

    טוב לדעת (תוכן מקודם)

    איסטנבול פתוחה - זה הזמן לפתרון טבעי וקבוע להתקרחות גברית

    חברת איילת גייר
    לכתבה המלאה

    אזור חופשי (2005)

    אפשר להגיד על עמוס גיתאי מה שרוצים, אבל יש שלושה דברים שהוא טוב בהם: גיוס כספים, יחסי ציבור, וסצנות פתיחה קולנועיות. יש לכך שלל דוגמאות אצלו, למשל המשגל הסוער שמוציא לדרך את "כיפור", אבל המוחצת מכולן היא כנראה הספתח של "אזור חופשי", באמת ובתמים אחד מן היפים שנראו בעשור וחצי האחרונים באיזשהו סרט ישראלי או בינלאומי.

    הכל כאן מהמם כשלעצמו, ומתחבר יחד באופן מהפנט: עצם הפרובוקציה החצופה והמבריקה, לפתוח סרט בתקריב חסר תנועה שנמשך חמש דקות על צעירה בוכה; הפנים של נטלי פורטמן; הביצוע של חווה אלברשטיין ל"חד גדיא"; העריכה והקצב, והעמדת המצלמה. מכת גונג קולנועית ומהדהדת, שמכינה את הצופים לקראת גדולה אמנותית.

    אלא שמכאן והלאה, הסרט צונח כמו טיל שעף לירח ואיבד את המנוע שלו בדרך, וההמשך שלו מקושקש לא פחות מאשר שהפתיחה גאונית. לו גיתאי היה מביים את "אזור חופשי" כולו כמו את תחילתו, הוא אולי היה מן הקולנוענים הטובים בעולם, אבל הוא לא, וכל מה שנותר זה להתענג על חמש הדקות הללו.

    מתחת לאף (1982)

    תריסר שנים לפני שג'ון טרבולטה וסמואל ל.ג'קסון עשו זאת ב"ספרות זולה", ישבו העבריינים בגילומם של משה איבגי ואורי גבריאל וניהלו סמול-טוק בתוך מכונית בפתיחת "מתחת לאף" של ינקול גולדווסר.

    גם בין תכני השיחות היה דמיון מסוים: וינסנט וג'ולס שוחחו על החשיש באמסטרדם ועל ההבדלים בין ההמבורגר באירופה ובארצות הברית, וכאן סמי והרצל דנו באיכות החומר מתאילנד ובעליונות של פרנקפורט על אמריקה.

    כבר בזמן אמת, זו היתה סצנת פתיחה מצוינת ומושכת, אבל בדיעבד נראה שהקדימה את זמנה, והשכילה להתכתב בלי להתכוון עם אחד הרגעים הפולחניים בתולדות הקולנוע העכשווי, מה שכמובן מחזק את מקומה בפנתיאון הספתחים הישראלי.

    כץ וקרסו (1971)

    ואם הפתיחה של "מתחת לאף" לא מביישת אף סרט פשע הוליוודי, הרי כי הדקות הראשונות של "כץ וקרסו" היו ראויות לפתוח כל סיטקום אמריקאי קלאסי.

    הכל כאן מתוזמר ומזמין: הנעימה המקסימה של נורית הירש, הכתיבה והבימוי עתירי הקריצות של מנחם גולן, הצילום ההרמוני והסימטרי של דוד גורפינקל וכמובן גם התזמון הקומי של הכוכבים שמואל רודנסקי ויוסף שילוח. די בדקה ועשר שניות מכל זה כדי להיסחף ביריבות בין שני סוכני הביטוח. לא פלא כי "כץ וקרסו" היה אחד הלהיטים הגדולים בגל הקומדיות המצליחות תוצרת הארץ של שנות השישים והשבעים.

    עד 1:10

    קזבלן (1973)

    והנה שוב מנחם גולן, אחד הבמאים הישראלים הכי הוליוודיים שהיו, כפי שהוכיח גם בפתיחת "קזבלן". אם זו של "מתחת לאף" הזכירה מהתלת גנגסטרים פולחנית וזו של "כץ וקרסו" נראתה כמו סיטקום עתיר עונות, כאן אנחנו כבר מריחים ניחוחות של מיוזיקל מתור הזהב של הקולנוע האמריקאי.

    הנופים של יפו, הכוריאוגרפיה, המוזיקה האגדית ושוב, הצילומים של דוד גורפינקל. בזכות כל אלה, השכיל שובר הקופות הזה לסחוף אותנו לתוך עולמו כבר בדקותיו הראשונות. זה לא "סיפור הפרברים", מקור ההשראה המובהק כאן, אבל זה מגיע הכי קרוב שאפשר.

    עד 3:30

    לא שם זין (1987)

    וזה כבר סרט הרבה פחות משעשע ולכן גם הרבה פחות מצליח, אבל גם הפתיחה שלו מסחררת. "לא שם זין", העיבוד החופשי של שמואל אימברמן לספרו של דן בן אמוץ, לא מבזבז זמן בהצטעצעויות מיותרות ומשליך אותנו היישר למרכז העניינים: דיון סוער בין מלש"בים.

    אנחנו מצטרפים אליהם כשהשיחה כבר בעיצומה, ושומעים אותם דוחסים בדקותיים כמעט את כל השאלות הגדולות של החיים כאן: קרבי זה הכי? צבא זה הכרחי? הכיבוש משחית? המדינה עשתה מספיק בשביל אזרחיה? מה מקומה של האשה בחברה? מתי תהיה המלחמה הבאה? מה יקרה כשנעמוד עם ההדק מול ילד או קשיש? האם אפשר להתבגר בלי להשתנות?

    והמדהים מכל – הקושיות שהדמויות מעלות, והדרך בה הן מנסחות אותן, נשמעת כאילו צילמו את הסרט ב-2016, ולא ב-1987, ולמעשה האלמנט היחיד בסצנת הפתיחה שמסגיר את שנת ההתרחשות הוא הווקמן בכיסו של אחד הצעירים. כלומר, יש כאן הוכחה נוספת כי ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שלא השתנו בין שנות השמונים לימינו.

    כל זה הופך את הפתיחה למעניינת עוד יותר, כמו גם הקפיצה הקשוחה והמהירה שהיא עושה מהשיחה בחברותא היישר לשדה הקרב, בו מוצאים עצמם כמה מן התיכוניסטים שהפכו לחיילים. בקיצור: "צייד הצבאים", התשובה הישראלית.

    קלרה הקדושה (1996)

    עוד בית ספר, אבל הפעם חטיבת ביניים, וזו שעומדת במרכז "קלרה הקדושה", הסרט העלילתי הארוך הראשון של ארי פולמן ואורי סיוון.

    לפעמים, כפי שראינו כבר בתחילת הרשימה הזו, הפתיחות המרהיבות כשלעצמן לא מעידות על טיב הסרט, ומהן והלאה, מתחילה האכזבה ממנו. לעומת זאת, "קלרה הקדושה" הוא המקרה ההפוך - הדקות הראשונות שלה מבשרות במדויק על כל הטוב שצפוי לנו, וגם על המשך הקריירה של יוצריו.

    בדיוק כמו הסרט כולו, גם הפתיחה שלו הזויה, פאנקיסטית, בועטת, צבעונית, לא שייכת לפה. היא מתהדרת בתנועת מצלמה וירטואוזיות של ולנטין בלוגונוב, בשימוש המבריק של הבמאים בחלל המסדרון ומעל הכל, במוזיקה של ברי סחרוף - אולי הפסקול הטוב ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי.

    הצפייה בה מרגשת כל פעם מחדש גם בגלל שהיא מציגה את הדקות הקולנועיות הראשונות של חליל אלוהב היפה כמלאך, והוא זקוק לכמה צעדים בלבד כדי לכבוש את המסך. כוכב נולד כאן, וכמה מצער, שהוא נפל כל כך מהר, וחייו נגדעו באבם. לפעמים, פתיחה היא גם סוף.

    ואלס עם באשיר (2008)

    והנה שוב ארי פולמן, הפעם לבדו. כיאה לעיתונאי ספורט לשעבר ואוהד כדורגל אדוק לעד, הקולנוען הישראלי המוביל אוהב בעיטות פתיחה עוצמתיות, ומוציא את הסרטים לדרך בהתקפות מתפרצות ומוחצות.

    כך עשה גם קצת יותר מעשור לאחר "קלרה הקדושה", ב"ואלס עם באשיר", שהימם את הצופים כבר מדקותיו הראשונות. קודם כל, בגלל עצם ההפתעה מכך שאנו חוזים בסרט אנימציה מלחמתי דובר עברית הפונה לקהל בוגר. כל חלק במשפט הזה היה בזמנו, והאמת שנותר גם היום, חדשני ופורץ דרך.

    אך מהותי מכך, בלי קשר להקשר, לסוג הסרט ולקהלו, הפתיחה הזו חזקה כשלעצמה, בגלל מה שיש בה: הדימוי המטריד של 26 כלבים מחרחרי דם, התנועה אחוזת האמוק שלהם, והמוזיקה המקפיאה של מקס ריכטר שמלווה את כל זה. לא ואלס, אלא מחול מוות מצמרר.

    עד 3:07

    אחד משלנו (1989)

    ובחזרה לשנות השמונים, ולסרט מלחמה אולי מהולל קצת פחות, אבל בהחלט מעניין וראוי. מדובר ב"אחד משלנו" של האחים אורי ובני ברבש, מן היוצרים הלא מוערכים דיו של הקולנוע הישראלי.

    מעבר לכך שהפתיחה מציגה את אחת ההופעות הראשונות של אלי יצפאן, היא גם משכילה לשלב בין "לורנס איש ערב" ובאסטר קיטון, ומציגה סיטואציה סלפסטיקית בנופי המדבר: ערבי רוכב לו על חמור בשלווה בשולי הכביש, ואז מגיחים מאחוריהם מכונית שהשתחרר לה הברקס, ושני חיילי צה"ל הרודפים אחריה כדי לעצור אותה ולהיכנס בתוכה.

    עד שצמד השלומיאלים יצליחו לעשות זאת, ברגע האחרון ובהרבה זיעה, הערבי והחמור כבר נדחקים לגמרי אל השוליים, ויוצאים מן התמונה. סמליות עלולה להיות דבר פאתטי, אבל לא כשהיא מוגשת באופן כה מדויק, קולנועי ושנון.

    עד 2:56

    מי מפחד מהזאב הרע? (2013)

    הסרט העכשווי ביותר ברשימה הוא גם זה שפתיחתו מציגה את הטכניקות הקולנועיות הכי מתקדמות, מיומנות ומלוטשות. למעשה, על אף דלות תקציב ההפקה, הספתח שלו היה יכול לפאר פרויקט הוליוודי עתיר מוזמנים, אז לא פלא כי יוצריו, אהרן קשלס ונבות פפושדו, אכן נחטפו חיש-קל בידי הקולנוע האמריקאי.

    בקצת יותר מארבע דקות, השניים לא רק מציגים את שליטתם באמצעי המבע הקולנועי ואת בקיאותם בסרטי אימה ומותחנים עמם הם מתכתבים, אלא גם עוד כמה דברים: את הכישרון שלהם לספר סיפור, לבנות מתח ולשחק עם הציפיות, ומעל הכל, כפי שמשתמע כבר מן השם "מי מפחד מהזאב הרע?", את יכולתם להעלות שאלה שכל הקהל ירצה לדעת עליהם את התשובה.

    הדודה מארגנטינה (1984)

    אחרון אחרון ולא חביב: אין שם גנרי יותר לסרט ישראלי מלוכלך מאשר "הדודה מארגנטינה" של ג'ורג' עובדיה, ואכן הפתיחה שלו לא יפה בכלל, בטח לא לעומת השמות הקודמים ברשימה. אך יש משהו חינני דווקא בחוצפה ובגסות שלה, שכל כך שייכות למקום ולזמן בו כל זה נעשה.

    רק באייטיז קומדיות וולגריות היו יכולות להרשות לעצמן צעדים ראשונים שכאלה: לזרוק את הצופה ישר לתוך הרצאה על חינוך מיני; לקרב את המצלמה לבחור ובחורה, שניהם במיטב מלבושי האייטיז, כדי להראות כיצד הם מענגים זה את זה בהיחבא; ואז לרדת עוד מדרגה ולחתוך משם למשגל סוער.

    בגל הבורקס הסליזי של התקופה, הפתיחה של "הדודה מארגנטינה" ניצבת כישירה והבוטה מכולם, ובימים שלפני האינטרנט, ילדים ובני נוער החסירו פעימה למראה יצירה קולנועית שיוצאת כך לדרך, אז לא פלא כי היא כה בלתי נשכחת. ככה זה: לפעמים יש סרטים שכל מה שאתה זוכר מהם, זה רק את הדקה הראשונה.


    (תודה לתום שובל, אורי בן-עזרא, דגן ואלד, אורי ברד ועופר ליברגל על עזרתם באצירת הקטעים)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully