(בסרטון: דוד ג'מיל שר "מגדת עתידות")
דוד ג'מיל - "מגדת עתידות" (3:45)
הטייטל - תודו - מרים להנחתה. "אח, איזה יופי!", ממלמל לעצמו המבקר הזחוח והציניקן תוך שילוב אצבעות הידיים, היפוך הזרועות, מתיחתן לפנים והוצאת חמישה, אולי ששה, קנאקים, כהכנה להקלדה עטירת עקיצות. "זה הולך להיות קל. שיר על מגדת עתידות. חה".
ספק אם אפילו מגדת העתידות שדוד ג'מיל הולך אליה (כדי שתשאל את הקלפים מתי, לדעתם, הוא ימצא "ת'חצי השני") היתה צופה ביקורת טובה של אותו מבקר זחוח וציניקן על שיר עם שם כזה (בע"ין גרונית זה בכלל נשמע אדיר), מילים כאלה ("הכרתי בחורה יפה מארץ רחוקה / אך בי היא שיחקה בלי הפסקה") וזמר שמשווק בהודעה לעיתונות, בפונטים דגושים, בתור בן דודו של אייל גולן ("שהוזמן לאחרונה להתארח כאורח כבוד בתוכנית 'אייל גולן קורא לכם 4', שם הצליח לרגש את פאנל השופטים המכובד").
לא היא, לא ברטה של מני בגר ולא דני רופ היו חוזים פה שיר טוב - אבל הנה, עובדה. "מגדת עתידות" (מלים ולחן: יאיר בן ישי, הפקה מוזיקלית: דודו קומה) - הסינגל השלישי של דוד ג'מיל מתוך אלבומו שני, שייצא 25 שנה אחרי הראשון - הוא חאפלה תימנית מהנה באווירה נוסטלגית ובעיבוד של תחנה מרכזית, במובן הרומנטי של המילה - כלומר, התחנה הישנה בשנות השמונים, כשהמוזיקה הים-תיכונית עוד היתה טובה ומקופחת.
חשוב להדגיש בפני מעריציו השרופים ביותר של אייל גולן - אלה שעוקבים גם אחרי הקריירות של בני משפחתו הרחבה בתקווה לאתר ביניהם עוד אייל גולן - שיש טוויסט בסיסי בסיפור: למרות הקרבה המשפחתית, ג'מיל הרבה יותר מזכיר את חיים משה המוקדם, למשל, או את דקלון, מאשר את אייל גולן.
בקונטקסט של גל הרטרו הנוכחי ל"מוזיקה מזרחית" מהאייטיז, ג'מיל גם הרבה יותר קולי מבן דודו העשיר והמצליח. כשאני שואל את כדור הבדולח שלי האם זה יסייע לו, סוף סוף, להיות כוכב, הוא נשמע קצת מסויג, אבל הקלפים אופטימיים מאוד לגביו. נחיה ונראה.
(שלושה כוכבים)
אורית עטר - "יעלת חן" (3:11)
ניחוחם של מטעמי שולחן החג בבית סבא וסבתא בוקע מתוך הפיוט היפה הזה של אורית עטר - מבצעת לא מספיק מוערכת שבמיתרי קול זכים ומדויקים היא מבורכת.
אף על פי שמדובר בטקסט שנלקח משירת הבקשות של יהדות מרוקו (אוסף של פיוטים שנהוג לומר/לשיר בבית הכנסת לפני תפילת שחרית, בעיקר בשבתות ובחגים), נשמע (ומריח) שגם גפילטע פיש ומרק עם קניידלעך מונחים על שולחן החג שהוא הפיוט הזה, לצד הקוסקוס והחריימה: העיבוד (של עדי חייט) מבוסס על שילוב בין עוד לאקורדיון (בשניהם מנגן ארמונד סבח) - מה שמעניק לפיוט, לצד האלמנטים המסורתיים שמייצגים בו את צלילי מרוקו, גם רובד "ארצישראלי" (כינוי מכובס למוזיקה רוסית שהותאמה לעברית).
ברור, החיבור הזה לא מי יודע מה מקורי, מרגש ומסעיר, אבל הוא חזק ויעיל. תוך כדי האזנה לעטר החיננית וליעלת חינה אני מוצא את עצמי - אלוהים ישמור - מתרגש מעט לקראת החגים. ההישג הזה של עטר, אגב, דווקא כן מקורי, מרגש ומסעיר. מאוד. אני פולני-הונגרי-ליטאי, למען השם. מה לפיוט המרוקאי הזה ולי? מה לי ולחגים? הצילו, מי אני?
(שלושה כוכבים וחצי)
מים ואש - "ליד הזדאב" (4:12)
לפני הכל - לשאלתי - אני רועי מרמת גן וככזה אני מבין היטב למה מתכוונים חברי הצמד "מים ואש" (אלון עמיאל ונטע שמש) כשהם מתארים את הזדאב (צמח בישום שיהודי עיראק משתמשים בו בהבדלה) כ"בגדד שנשתלה ברמת גן": הזדאב מסמל, כמובן, המשכיות של מסורת, של קהילה, של תרבות - כאלה שנעקרו בבגדד ונשתלו מחדש ברמת גן - ואני מכיר הזדאב הזה מקרוב.
הרמת גן שגדלתי בה - לא זו הנוכחית, ביתה של העלייה הרוסית - היתה מקום שבו אנשים ישבו על ספסלים עם שרשראות חרוזים, אמרו זה לזה 'בדעלק' בתדירות של פעם בדקה והרבו להיאנח ולנוח. פה ושם הגיעו לעיר פרחחים מפרדס כ"ץ או מעמידר ועשו בלגנים, אבל בסך הכל רמת גן של אז, הבגדדית, היתה פרבר נינוח, לבבי ומסביר פנים לכל הדתות, המינים והעמים.
אמנם גם אז, כמו היום, לא היה סיכוי שאזהה זדאב כשאתקל באחד כזה, אבל לרגע לא חשתי זר או שונה כאשכנזי ב"בגדד". העדה העיראקית עטפה אותי לחיקה באהבה. לאורך 26 שנותיי הרמת גניות אספתי חברים וחברות רבים מבין בניה, תקעתי מאות מנות סביח אצל "עובד" ולימים אף נישאתי לעיראקית (למחצה) והבאתי לעולם ילד רבע עיראקי עם רגישות לפול.
כל זה היה אמור, כביכול, ליצור בי עניין רב לקראת צאת הפרויקט "אפקט הפרפר", המורכב משיריו של טובי סופר ומלחניו של ניסן פרידמן, אבל "ליד הזבאב", הסינגל הראשון מתוכו, מנמיך מעט את הציפיות: הביצוע הדו-קולי של הצמד הזה, שהוקם במיוחד לצורך הפרויקט, נעים ונחמד, אבל הלחן (שמתכתב עם זמירות מסורתיות) מונוטוני מדי והעיבוד סתמי ודל תקציב באופן מאוד לא מגניב (כלי ההקשה, באופן ספציפי, נשמעים כמו תופים של אורגנית במבצע) - מה שמקשה מאוד על הצפת הזכרונות והתחושות שלי כנער ב"בגדד" - ימים שבהם אני וחבריי העיראקים מ"אוהל שם" היינו מבריזים משיעור פיזיקה ל"שבע תחנות", נעמדים על גדת הנחל וצועקים "שתי גדות לירקון!".
הפעולה, אגב, נכשלה. הגדה המערבית נמצאת, כידוע, תחת שליטה תל אביבית עד היום. חבל. אם סדאם חוסיין היה עכשיו בשלטון, הוא כבר מזמן היה משחרר אותה. ולא, אין סיכוי שהשיר המייבש הזה היה המנון הניצחון.
(שני כוכבים)
מורין נהדר - "בת הכפר" (2:50)
התחלנו בתימן, עברנו למרוקו, המשכנו לעיראק (דרך רמת גן) - והנה, עכשיו אנחנו באיראן. החגים - נזכיר זאת שוב - קרובים מאוד ועל פי החוק הנוגע למוזיקה ים-תיכונית בתקופה זו של השנה כל האמנים הנחשבים למהוגנים ולאיכותיים (בין גבולות עדתם ובכלל) נדרשים לצאת מחוריהם ולפצוח בזמר שמתכתב עם שורשיהם.
אלה של מורין נהדר, כפי שהובהר היטב כבר באלבום הקודם (והנהדר) שלה נטועים בפרס - אף על פי ש"בת הכפר" - קסם נוסף בצורת שיר שהיא מוציאה לרדיו - עשוי להישמע מעט הודי לאוזן לא מיומנת - כלומר, לא פרסי. הקול הגבוה, ההרמוניה שבין הקול הגבוה והזך של נהדר (שמלהט פה עם ג'יבריש מקסים) לכינור, לקרן היער, לקמנצ'ה ולניי מחוללת טראנס בטבעיות ושואבת לתוכה את החושים ואת הנשמה ברוגע ובעורמה. נהדר ממשיכה להיות מדהימה.
(ארבעה כוכבים)