בעולם הדימויים של בני האדם, אין חיה מורכבת יותר מזאבים. מצד אחד, הם מתקיימים במבנה המשפחתי הקרוב ביותר לזה שאנו מכירים, כולל שמירה על חוקי המונוגמיה. מצד שני, הם גם מסמלים התבודדות ולפעילותם כיחידים יש קונוטציה שלילית. כאבותיו של הכלב, הם מצטיירים כנאמנים, חברתיים ובעלי יכולות ביות, אבל "אדם לאדם זאב" מסמל בדיוק את ההפך את הבגידה והאנוכיות חסרות הגבולות. בעצם, כשחושבים על המכלול הזה מבינים כמה קרוב רואה עצמו האדם לטורף הזה יותר מאשר לכל חיה אחרת.
"הזאבים" הוא שמו של המחזה שעלה בתיאטרון הקאמרי, בכתיבתו ובימויו של הלל מיטלפונקט. זאבה הוא גם שמה של הגיבורה (תיקי דיין), מושבניקית רוויזיוניסטית מבטן ומלידה, שנקראה על שם זאב ז'בוטינסקי. השנה היא 1978, מספר חודשים לאחר המהפך הפוליטי הגדול, אבל ביישוב המוצף מפא"יניקים כועסים ונוטרי טינה, זאבה מרגישה בודדה ואינה טועמת באמת את טעם הניצחון. חמש שנים לאחר מות בעלה, פעיל המפלגה, היא נאלצת לכלכל את המשק כשלצדה רק בנה דוביק (אלון דהן). בעל כורחה שורץ בביתה גם אחיה (יצחק חזקיה), הומוסקסואל דחוי ושנוא על ידה בשל סכסוך רב שנים. כשבנה המצליח נריק (דן שפירא) חוזר במפתיע מארצות הברית לאזכרת אביו, חרכי הארון מתחילים להיפתח. כשהוא פוגש את האהובה שנטש, יאירה (תמר קינן), בתו של עסקן ליכוד מקורב למשפחה (יוסי קאנץ), השלדים כבר יוצאים ביתר שאת.
את הבכורה של "הזאבים" בסוף יולי פספסתי, ועל כן נאלצתי להמתין יותר מחודש, יש לומר שלא בלי חשש. למחזות ישראלים שעלילתם בסבנטיז יש נטייה להיות מלאכותיים, מלאי פאתוס ומפוצצים בתוכחה יהירה. הרי "גורודיש" שכתב מיטלפונקט נופל בדיוק להגדרות הללו. ועם זאת, המחזה הזה הוא ההפך הגמור: הוא מוצלח מאוד, מעניין ומשלב עומק וכבדות עם צחוק וקלילות. יותר מכך, מיטלפונקט מצליח לעסוק בשנות ה-70 בלי להזכיר את צה"ל אפילו פעם אחת, וזה כשלעצמו הישג לא רע בכלל (זהו אולי המחזה הראשון בהיסטוריה של התיאטרון, שבו אדם שמוזכר כמי שנפטר ב-1973 אינו חייל-לוחם). מסביב מתבלטת התפאורה שעיצבה בקפדנות אלכסנדרה נרדי, כשהתלבושות של רז לשם מותאמות היטב לרוח התקופה. כל אלה, יחד עם המוזיקה של שפי ישי, מכניסים לאווירה ומקרינים אמינות רבה. הכול טוב ויפה, אבל מעל לכל, מי שהופך את "הזאבים" למחזה מוצלח כל כך הם השחקנים.
תיקי דיין היתה מאז ומעולם שחקנית מרגשת. כל תנועה והברה שלה מוקפדות, היא צוללת אל התפקיד בשלמות ויודעת בדיוק כיצד להכניס ממד ריאליסטי וליצוק תחושה שהיא עמוק בתוך הדמות שהיא מגלמת. אפילו כשהיא "אוכלת" מתוך צלחת מרק ריקה, אתה לא יכול שלא להאמין שהכף שלה מלאה. דהן כדוביק, הבן הדחוי והשמן, מצליח להעביר את סערות נפשו אל הצופה והיותו מיוזע בכל שלבי ההצגה מוסיף נופך לאמפתיה כלפיו. חזקיה, בעל הקול הרועם והמוכיח, יודע להעצים את הדרמה, קאנץ "מעצבן" בתור עסקן פוליטי מובהק וקינן חיננית ועדינה כצעירה חירותניקית מבולבלת שאיבדה את אהבת חייה.
הדמות המסקרנת ביותר היא זו של נריק, אותו מגלם במופתיות דן שפירא. מרגע ששפירא נכנס, הצורך הראשון שהוא מייצר הוא לעלות לבמה ולהרביץ לו. הוא זחוח וחלקלק, יהיר ומתנשא, בטוח שהעולם נר לרגליו. "שמוק בחליפה" מכנה אותו אחת הדמויות, ואין עבורו הגדרה טובה מזו. נריק ירד מהארץ בתחילת שנות ה-70 לקריירה בחו"ל לאחר שסומן כאחד הכישרונות המבטיחים של הליכוד, ואם זה מזכיר לכם דמות מאוד מסוימת בפוליטיקה הישראלית העכשווית, כנראה שאתם לא טועים.
קשה למצב את הקטגוריה שאליה נופל מחזה כמו "הזאבים". לעתים הוא קומי ולפעמים טראגי, הריאליזם שבו מפנה לפרקים את מקומו למלודרמה דביקה נטולת אחיזה במציאות, אבל מדוע לחפש פגמים בכוח? לפעמים האמת פשוטה יותר: מדובר ב-100 דקות של עונג צרוף.