חלק 1
נודעת
1
אליס
אני מאמין שבתוך כל אדם שוכן לו אדם אחר, אדם זר.
סטיבן קינג
בתחילה משב רוח עז צולף בפנים.
אוושת עלים. מלמול רחוק של פלג. ציוץ ציפורים בלתי נראות. קרני שמש ראשונות נרמזות מבעד לרעלת העפעפיים העצומים עדיין.
אחר כך התפצחות ענפים. ריח אדמה רטובה ועלים נרקבים. וריח היער העז של חזזיות אפורות.
במרחק זמזום לא ברור, חלומי, צורמני.
אליס שפר פקחה את העיניים במאמץ. אור היום העולה עיוור אותה, טל השחר הדביק את בגדיה לגופה. זיעה קפואה כיסתה את עורה והיא רעדה. גרונה היה יבש, ופיה מלא בטעמו הא?לים של אפר. מפרקיה דאבו, איבריה התאבנו. המו?דעו?ת שלה התערפלה.
כשקמה היא ראתה ששכבה על ספסל כפרי עשוי עץ גס. לתדהמתה, גילתה פתאום גוף של גבר, גדול וחסון, מצונף לצדה ונשען עליה.
אליס החניקה צעקה ולבה התחיל לדהור. היא ניסתה לסגת, נפלה על האדמה וקמה בקפיצה. באותו הרגע היא שמה לב שידה הימנית אזוקה לידו השמאלית של הזר. היא נרתעה, אבל הגבר לא זז.
לעזאזל!
לבה הלם בחזה?. מבט חטוף בשעון: פני שעון הפאטק הישן שלה היו שרוטים, אבל המנגנון המשיך לעבוד. השעון חסר הלאו?ת הצביע על יום שלישי, 8 באוקטובר, שעה שמונה בבוקר.
איפה אני, לעזאזל?! היא שאלה וניגבה את פניה המיוזעות בשרוול.
היא הביטה סביב כדי לאמוד את המצב. היא נמצאה בלב יער זהוב וסתווי, מוקפת צמחייה מגוונת, רעננה וסבוכה. קרחת יער פראית ודוממת מוקפת אלונים, שיחים צפופים ומדפי סלע. לא היה איש באזור, ובנסיבות הקיימות עדיף שכך.
אליס הרימה את מבטה. האור היה יפה, רך, בלתי מציאותי כמעט. פתיתים ריצדו בין עלי עץ אולמוס עצום ומרהיב, ששורשיו ניקבו מרבד עלים טחוב.
יער רמבויה? פונטנבלו? יער ונסן? היא ניחשה.
הנוף היה גלויה מעוררת התפעלות, שעמדה בסתירה לאלימות היקיצה הסוריאליסטית לצדו של זר גמור.
היא רכנה בזהירות כדי להיטיב לראות את פניו. גבר בן שלושים וחמש?ארבעים, שיער חום סתור וסנטר עטור זיפים טריים.
גופה?
היא כרעה והניחה שלוש אצבעות לאורך צווארו, מימין לגרגרת. הדופק שחשה שם הרגיע אותה. האיש חסר הכרה, אבל בחיים. היא בחנה אותו בתשומת לב. האם היא מכירה אותו? האם הוא עבריין שהיא שלחה לכלא? חבר ילדות שהיא לא מזהה? לא, תווי פניו לא היו מוכרים לה כהוא זה.
אליס הסיטה מעיניה כמה קווצות שיער בלונדיניות ובחנה את צמיד המתכת שחיבר אותה אל האיש. הוא היה מדגם סטנדרטי, עם אבטחה כפולה, ששימש משטרות רבות וכוחות אבטחה פרטיים ברחבי העולם. ייתכן מאוד שאלה בכלל האזיקים שלה עצמה. אליס פישפשה בכיס הג'ינס שלה בתקווה למצוא שם מפתח.
המפתח לא היה שם. לעומת זאת, מהכיס הפנימי של ז'קט העור ביצבץ קנה. היא לפתה אותו בהקלה. מן הסתם, זהו אקדח השירות שלה. אלא שזה לא היה אקדח מדגם סיג סאואר ששימש את שוטרי מחלק הרצח, אלא גלוק 22 בלתי מוכר. היא רצתה לבדוק את המחסנית, אבל התקשתה לעשות זאת עם יד קשורה. אחרי כמה התפתלויות זהירות, כדי לא להעיר את הזר, היא בכל זאת הצליחה במשימה. נראה שחסר קליע. בזמן מישוש האקדח היא שמה לב שהקת מכוסה דם יבש. היא פתחה את הז'קט לרווחה וראתה שפסי דם קרוש מכתימים גם את חולצתה.
לעזאזל! מה עשיתי?
בידה הפנויה עיסתה אליס את עיניה. עכשיו הלמה ברקותיה מיגרנה עזה, ואליס הרגישה כאילו גולגולתה נתונה במלחציים. היא לקחה נשימה עמוקה כדי להרחיק את הפחד וניסתה למקד את זיכרונותיה.
אתמול בערב היא יצאה לחגוג עם שלוש חברות בשאנז אליזה. היא שתתה הרבה, כוסית ועוד כוסית, בכמה ברים: "המונלייט", "הקומה השלישית", "הלונדונדרי"... ארבע החברות נפרדו קצת לפני חצות. היא חזרה לבד אל מכוניתה שחנתה בחניון תת?קרקעי בשדירות פרנקלין?רוזוולט ואז...
חור שחור. צעיף צמרירי נכרך סביב זיכרונותיה. מוחה נתקל בר?יק. זיכרונה שו?תק, קפא, נחסם בתמונה האחרונה הזאת.
קדימה, עוד מאמץ קטן, לעזאזל! מה קרה אחר כך?
היא ראתה את עצמה בבירור משלמת על החניה במכונה האוטומטית ויורדת במדרגות לקומה מינוס שלוש. היא שתתה יותר מדי, זה בטוח. היא התנודדה עד שהגיעה לאאודי הקטנה שלה, פתחה את הדלת, התיישבה במושב הנהג ו...
כלום.
היא ניסתה להתרכז, אבל חומת לב?נים חסמה כל גישה לזיכרונותיה. חומת אדריאנוס התרוממה מול מחשבותיה, חומת סין שבלמה את מאמציה הכושלים.
היא בלעה רוק. בהלתה גברה. היער הזה, הדם על החולצה, האקדח הזר... זה לא היה הנגאובר רגיל בעקבות ערב של בילויים. אם היא לא זוכרת איך הגיעה לכאן, ברור שסיממו אותה. אולי איזה פסיכי שפך לה סם אונס למשקה. יכול להיות. בתור שוטרת, היא נתקלה בשנים האחרונות בכמה מקרים של שימוש בסמי אונס. היא הדפה את המחשבה לפינה במוחה והחלה לרוקן את כיסיה: הארנק נעלם, עם תעודת השוטרת בתוכו. היא נשארה בלי מסמכי זיהוי, בלי כסף ובלי טלפון נייד.
עכשיו הצטרפה חרדה לפחד.
ענף נשבר, וענן של ציפורי סבכי התעופף מעלה. כמה עלים צרובי שמש הסתחררו באוויר וליטפו את פניה של אליס. בידה השמאלית היא סגרה את רוכסן הז'קט, נעזרת בסנטרה כדי למתוח את חלקו העליון. כשעשתה זאת, היא ראתה שבפנים כף ידה נכתב משהו בעט. כמה ספרות שנרשמו בחיפזון, כמו פתק?תשובות?למבחן של תיכוניסטית שמאיים לדהות:
2125558900
מה המספר הזה? האם היא רשמה אותו? אולי, לא בטוח... היא חשבה בעודה בוחנת את כתב היד.
היא עצמה עיניים לרגע בבהלה.
היא סירבה להתייאש. כל הסימנים הצביעו על כך שבמהלך הלילה התרחש אירוע חמור. לה עצמה אמנם לא היה שום זיכרון ממה שהתרחש, אבל הגבר שאליו היתה קשורה ירענן את זיכרונה במהירות. כך קיוותה לפחות.
ידיד או אויב?
כיוון שלא ידעה את התשובה, היא דחפה את המחסנית לתוך הגלוק ודרכה את הנשק. בידה החופשית היא כיוונה את הקנה אל בן הלוויה שלה וטילטלה אותו בחוזקה.
"הי! תתעורר!"
הגבר לא הגיב.
"זוז כבר!" היא זירזה אותו, מנערת את כתפו.
הוא מיצמץ, החניק פיהוק והתיישב במאמץ. כשפקח עיניים נדרך לנוכח קנה האקדח, שהיה במרחק סנטימטרים ספורים מרקתו.
הוא הביט באליס בעיניים מכווצות והפנה את ראשו לכל עבר, משתאה אל מול הנוף המיוער שסביבו.
כעבור כמה שניות של תדהמה הוא בלע רוק, פתח את הפה ושאל, "מי את, לעזאזל? מה אנחנו עושים כאן?"
2
גבריאל
בכל אחד מאיתנו שוכן זר מטריד.
האחים גרים
הזר דיבר במבטא אמריקאי כבד.
"איפה אנחנו, לכל הרוחות?" הוא התעקש שוב בגבות מכווצות.
אליס הידקה את אצבעותיה סביב קת האקדח.
"לדעתי, אתה אמור לענות על זה!" היא השיבה וקירבה עוד יותר את קנה הגלוק לרקתו.
"הלו, תירגעי, בסדר?" הוא ביקש והרים ידיים. "ותורידי את האקדח, הדברים האלה מסוכנים..."
עדיין מנומנם משהו, הוא החווה בסנטרו על ידו הכלואה בצמיד מתכת.
"למה שמת לי את זה? מה עוללתי הפעם? קטטה? שכרות בשטח ציבורי?"
"לא אני שמתי את האזיקים האלה," היא ענתה.
אליס בחנה אותו: הוא לבש ג'ינס כהים, חולצת כפתורים תכולה מקומטת, ז'קט ונעלי אולסטאר. עיניו, בהירות ושובות לב, היו מוקפות עיגולי עייפות כהים.
"די קר," הוא התלונן.
הוא השפיל מבט אל ידו כדי להביט בשעון, אבל השעון לא היה שם.
"לעזאזל... מה השעה?"
"שמונה בבוקר."
הוא פישפש בכיסיו ומחה, "לקחת לי הכול! את הכסף, את הארנק, את הטלפון..."
"לא גנבתי לך שום דבר," הבטיחה אליס. "גם אותי רוקנו."
"וחטפתי חתיכת מכה," הוא ציין ושיפשף את עורפו בידו החופשית. "גם לזה את לא אחראית, מן הסתם?" הוא התלונן בלי לצפות לתשובה.
מזווית העין הוא העיף בה מבט: אליס היתה בלונדינית צנומה כבת שלושים, לבושה ג'ינס צמודים וז'קט עור, ששוליה של חולצת כפתורים מוכתמת בדם ביצבצו ממנו. הפקעת של שערה האסוף החלה להיפרם. פניה היו קשוחות עצמות לחיים גבוהות, אף קטן, עור שקוף ועיניה, מנוקדות בנצנוצי הנחושת של עלי הסתיו, בהקו בעוז.
כאב קטע את סקירתו, תחושת צריבה בקדמת הזרוע.
"מה עכשיו?" היא נאנחה.
"כואב," הוא העווה את פניו. "נראה לי שנפצעתי..."
בגלל האזיקים התקשה גבריאל להסיר את הז'קט או להפשיל שרוולים, אבל אחרי כמה התפתלויות הוא חשף מעין תחבושת שהיתה מהודקת לזרועו. תחבושת טרייה שזרזיף דם דקיק נבע מתחתיה עד לכף ידו.
"טוב, מספיק עם השטויות!" הוא התעצבן. "איפה אנחנו? בוויקלו?"
הצעירה הנידה את ראשה.
"ויקלו? איפה זה?"
"זה יער בדרום," הוא נאנח.
"בד?רום מה?" היא שאלה.
"את צוחקת עלי? בדרום דבלין!"
היא הביטה בו בתדהמה.
"אתה חושב שאנחנו באירלנד?"
הוא נאנח.
"אם לא באירלנד אז איפה?"
"בצרפת, אני מניחה. קרוב לפריז. הייתי אומרת ביער רמבויה או..."
"שטויות!" הוא קטע אותה. "חוץ מזה, מי את בדיוק?"
"בחורה עם אקדח, ככה שאני זאת ששואלת כאן את השאלות."
הוא הביט בה בהתרסה, אבל הבין שהמצב אינו בשליטתו. שתיקה השתררה.
"קוראים לי אליס שפר, אני קצינת משטרה במחלק הרצח בפריז. אתמול בערב ביליתי עם חברות בשאנז אליזה. אני לא יודעת איפה אנחנו ואיך הגענו לכאן, אזוקים אחד לשני. ואין לי שמץ של מושג מי אתה. תורך."
אחרי כמה רגעי היסוס החליט הזר לחשוף את זהותו.
"אני אמריקאי. קוראים לי גבריאל קיין ואני פסנתרן ג'ז. יש לי בית בלוס אנג'לס, אבל חלק ניכר מהזמן אני בדרכים, בהופעות."
"מה הזיכרון האחרון שלך?" היא רצתה לדעת.
גבריאל כיווץ את מצחו ועצם עיניים כדי להתרכז.
"אז ככה... אתמול בערב ניגנתי עם הבסיסט והסקסופוניסט שלי ב'בראון שוגר', מועדון ג'ז בטמפל בר, בדבלין."
בדבלין... האיש פסיכי!
"אחרי ההופעה התיישבתי בבר ואולי קצת הגזמתי עם הקובה ליברה," המשיך גבריאל ופקח עיניים.
"ואז?"
"ואז..."
הוא עיקם את האף ונשך שפתיים. נראה שגם הוא מתקשה להיזכר בסיומו של הערב.
"תשמעי, אני לא יודע. אני חושב שהתכסחתי עם איזה טיפוס שלא אהב את המוזיקה שלי והתחלתי עם כמה בחורות, אבל הייתי כל כך גמור שלא יצא לי מזה כלום."
"איזה קלאסה. מעודן מאוד, ברצינות."
הוא ביטל את ההאשמה בתנועת יד וקם מהספסל, מאלץ את אליס לקום איתו. בתנועה חדה של ידה היא כפתה עליו לשבת בחזרה.
"יצאתי מהמועדון קצת לפני חצות," הוא המשיך. "בקושי עמדתי על הרגליים. נופפתי למונית באסטון קיי. אחרי כמה דקות נעצרה לידי מכונית ו..."
"ומה?"
"לא יודע. כנראה נתתי את כתובת המלון שלי וקרסתי על המושב האחורי."
"ואחר כך?"
"שום דבר. אמרתי לך!"
אליס הורידה את האקדח ושתקה כמה רגעים, מעכלת את החדשות הרעות. נראה שזה לא האיש שיעזור לה להבהיר את המצב. נהפוך הוא.
"אתה מודע לזה שהסיפור שלך הוא בדיחה?" היא המשיכה באנחה.
"למה בדיוק?"
"למה? כי אנחנו בצרפת!"
גבריאל הניח למבטו לשוטט על פני היער סביבם: צמחייה פראית, שיחים צפופים, מדפי סלע מכוסים מטפסים, כיפה מוזהבת של עלוות הסתיו. מבטו טיפס לאורך גזע מפותל של אולמוס עצום. הוא הבחין בשני סנאים שהתחרו זה בזה, מטפסים ומקפצים מענף לענף במרדף אחרי ציפור כחולת כנף.
"אני מוכן להתערב על החולצה שלי שאנחנו לא בצרפת," הוא הטיח בה וגירד בראשו.
"יש רק דרך אחת לגלות," התרגזה אליס, תחבה את האקדח לז'קט וסימנה לו לקום.
הם עזבו את קרחת היער וחדרו לתוך חורש סבוך של שיחים צפופים. מחוברים יחד, הם טיפסו זה אחר זה בשביל תלול במעלה החורש וירדו במדרון, נתמכים במחשופי סלע. נדרשו להם עשר דקות לצאת מהסבך המיוער. הם דילגו מעל פלגים קטנים וצעדו בכמה שבילים מתפתלים. לבסוף הגיחו לסמטת אספלט צרה, מוקפת משני צדיה עצים שצמרותיהם יצרו מעל ראשיהם חופה ירוקה.
זמזום מוכר: שאון מתגבר של עיר...
תחושה מוקדמת משונה תקפה את אליס, והיא גררה את גבריאל לפ?רצה שמשית בין העלים. הפתח משך אותם, והם פילסו לעצמם דרך, עד שהגיעו למה שנראה כמו גדת אגם מכוסה דשא.
ואז הם ראו אותו.
גשר רחב קשתות שחבק בחן את אחת מזרועותיו של מקווה המים.
גשר ארוך בצבע קרם, מעוטר בערבסקות ובאלמנטים פרחוניים.
גשר הולכי רגל שהופיע במאות סרטים.
גשר ב?ו?.
הם לא בפריז. או בדבלין.
הם בניו יורק.
בסנטרל פארק.