עוד בטרם נרצח טופאק שאקור בסיום שנראה כמעט בלתי נמנע (בעיקר בעיני טופאק עצמו), ברור היה כי מדובר בדמות מיתית. דמות שייצגה אזור גיאוגרפי אחד (החוף המערבי בארצות הברית) אבל סחפה אחריה מיליונים שעד עצם היום הזה רואים עצמם "חיילים" של טופאק. כשרון הכתיבה וההגשה הכריזמטית ומלאת הרגש שלו מקנים לו מקום של כבוד ברשימות הטופ 5 של ראפרים ותיקים וחדשים כאחד - וגם כמובן של חובבי היפ הופ ומוזיקה בכלל. על פניו, קונצנזוס, אבל במקרה של טופאק מדובר בחתיכת קונצנזוס שנוי במחלוקת.
הביטוי "קונצנזוס שנוי במחלוקת" חביב בעיני לתיאור דמותו של טופאק מכיוון שהוא מכיל את המאפיין הבולט ביותר בדמותו של טופאק - סתירות וניגודים. לצד הרגש שבקע משירים כמו "Dear Mama" והרגישות האינטליגנטית בשירים כמו "Keep Your Head Up", במרוצת שנות התשעים צמחו באיש מאפיינים נוספים. טופאק לא המציא את הגנגסטה ראפ, אבל דמות ה-Thug שבהדרגה השתלטה עליו העלתה את רף האגרסיות שהשמיע. ולא מדובר ברף נמוך, אם נזכרים בשמות כמו NWA, Compton's Most Wanted ואפילו ראפרים כמו Schooly D שפעלו בשנות ה-80 ותחילת ה-90. שירים כמו "Hit 'Em Up", מוצלחים ככל שיהיו, נוטפים אלימות ואכזריות שקשה להבין כיצד כתב אותן אותו אדם שדיבר על התינוק של ברנדה בשנת 1991.
הראפר הוותיק והאגדי KRS-One ביטא את אחת הסברות הנפוצות סביב טופאק ושינוי הגישה שלו, בהתייחסו לרקע ממנו צמח טופאק - הן הרקע המשפחתי והאקטיביסטי (אמו, אפיני שקור, הייתה חברה בתנועת הפנתרים השחורים) והן ההשפעות המוזיקליות שלו. טופאק גדל על ראפרים כמו KRS-One עצמו ו-Big Daddy Kane, שקידשו את הידע והתודעה על פני אלימות (רוב הזמן) ובהמשך חבר בעצמו להרכב Digital Underground, בהנהגת הראפר המהפכן Shock G. השינוי שחל בטופאק ובהתנהגותו, על פי KRS, חל אחרי שכיכב בסרט "Juice" בתפקיד Bishop. הדמות, לדבריו, השתלטה עליו וכמו העלימה (לפחות כלפי חוץ) את הגישה החיובית ואת החזון ליצור אחדות בין אפרו אמריקנים. הוא אמנם לא הפסיק לדבר על רעיונות האלה מצד אחד, אבל מצד שני נהג באלימות כלפי אפרו-אמריקנים אחרים והמשיך להסתבך בחיי ה-Thug, מה שרק התעצם כשחתם ב-Death Row אצל שוג נייט". הסרט "Thug Angel" מציג גם כן את השינוי הזה ומראה כיצד התבטא טופאק על נשים בשלוש תקופות זמן שונות. מעבר לשינוי באופן בו דיבר עליהן, הדבר התבטא גם במעשים - ב-1993 הפך טופאק לעבריין מין מורשע - אמנם בתיק מאוד שנוי במחלוקת, אבל כזה שנוצר בנסיבות שטופאק הצעיר היה מדיר עצמו מהן מלכתחילה.
בין אם יש אמת בסברה ובין אם לא, גם הימים הקיצוניים ביותר של טופאק ה-Thug, לא דחקו החוצה את המודעות החברתית - וגם לא את מוסר העבודה שלו. משתפי פעולה וחברים כמו סנופ דוג מעידים על צורת העבודה של טופאק, שנהג להקליט שירים בצרורות. לטענתם זה נעשה מתוך ידיעה שלא נשאר לו זמן רב לחיות ורצון להספיק להשאיר אחריו כמה שיותר חומר, משימה שאכן הצליח בה אם מסתכלים על שורת האלבומים שיצאו לאחר מותו. בתוך כמות החומרים האדירה הזאת ניתן למצוא הרבה יותר משירי "Thug Life" (לא שאלה בהכרח רעים, כן?). במהותו נשאר טופאק משורר, איש מיוסר ולעתים זועם, שברגעים הטובים ביותר שלו הצליח לנבא במידה לא מבוטלת של הצלחה כמה מהסוגיות החברתיות הבוערות של ימינו.
בין חובבי היפ הופ רבים ניטש עדיין הוויכוח באשר לאיכותו של טופאק בתור ראפר. רבים (כולל הח"מ) לא ממהרים למקמו בתור אחד הראפרים האהובים עליהם, ומעדיפים את יריבו ביגי וראפרים נוספים בעלי "סקילז" (כישורי ראפ) אשר עולים על אלה של טופאק. על אף שיש בסביבה לא מעט ראפרים עדיפים על טופאק, למאקוולי (מכינוייו של טופאק) ישנה עדיפות כמעט בלתי מעורערת בקריטריון אחד חשוב: ההשפעה. דמותו של טופאק, המאבק הפנימי והחיצוני שייצג, הרצון שלו ליצור שינוי והנכונות לעמוד בכל סבל שהדבר ידרוש יצרו הזדהות בקרב מאזינים בעלי נסיבות וסיפורי חיים דומים.
העוצמה בדמותו של טופאק לא הייתה מוגבלת לשירים בלבד: היא הדהדה גם בראיונות הרבים שהעניק, שבעצמם צברו פופולאריות רבה. אחד מהם הנחה את קנדריק לאמאר, שבנה את המאסטרפיס שלו "To Pimp a Butterfly" על בסיס שיחה מדומיינת שנחשפה בהדרגה לאורך האלבום, כאשר רק בשיר הסיום התגלה כי בן שיחו של קנדריק הוא למעשה טופאק, שחלקו בדיאלוג לקוח מריאיון שלו בתחנת רדיו שבדית (שווה לראות את קנדריק מגיב לריאיונות של טופאק).
20 שנה אחרי מותו של טופאק (ממש היום, 7 בספטמבר 1996, הוא נורה), אין ספק שההגדרה ראפר כבר מזמן קטנה למידותיו. תרבות ההיפ הופ מלאה בראפרים "אגדיים" על פי מוסכמותיה, אך האגדה של טופאק חורגת מדיון "הראפר הטוב ביותר". לא חייבים לאהוב את גוף היצירה שלו על מנת להעריך את ההשפעה שאנחנו מרגישים היום. לשמחתנו היא הולידה ממשיכי דרך כמו קנדריק לאמאר, שבעיני רבים מצליחים להתעלות על המקור, אבל לא היו מתקיימים (לפחות כפי שאנו מכירים אותם) בלעדיו. אותם ראפרים יכולים להתעלות על טופאק בכל קנה מידה, אך לא להתקרב אפילו במעט למעמדו האגדי (אולי למעט קנדריק, שמקומו בדברי הימים של ההיפ הופ נראה מובטח). ואם מישהו מהם בכל זאת יצליח, יוכל טופאק סוף סוף לצאת ממקום מחבואו ולכבוש את הפסגה בחזרה.