בשנים האחרונות סובלת מדינת ישראל מתופעה מסוכנת: מגרשי הכדורסל והכדורגל השכונתיים שלה הולכים ומתרוקנים. הם משוועים לילדים ונערים שירוצו, יקלעו לסל או יבעטו לשעבר מסביב לשעון, בדיוק כמו פעם, אבל אלו ממאנים להגיע. המסכים בבית מפתים יותר הסמארטפון, הטאבלט, המחשב או הטלוויזיה. אלה שבכל זאת פוקדים אותם, יעשו זאת בדרך כלל כשמזג האוויר נוח, לא קר מדי ולא חם מדי, כי האלטרנטיבות במיזוג קורצות יותר. השלכות הנטישה ההמונית על איכות הכדורגלנים והכדורסלנים הצעירים בישראל דרמטיות: המגרש בשכונה הוא המקום שבו מתעצבים ספורטאים בעלי כשרון טבעי, יותר מכל אימון מסודר בקבוצה. מאמני נוער לא נדרשו בעבר להתעכב שעות על יסודות המשחק הבסיסיים ביותר, מכיוון שהילדים כבר הגיעו מבושלים, או שהקפידו לתרגל כל תנועה באופן עצמאי. אין זה מקרה שכבר לא צומחים כאן עודד קטשים ואיל ברקוביצ'ים, לפחות לא בקצב שגדלו פה בעבר.
תוכנית התחקירים "עושות חשבון" בערוץ 10, בהגשת לינוי בר גפן וסיון קלינגבייל, מתריעה דווקא מפני תופעה מסוכנת אחרת: מגרשי הכדורסל והכדורגל ומגרשי המשחקים השכונתיים הם מלכודת מוות, כך לפחות רמז הפרומו לתוכנית שרץ בערוץ בימים האחרונים. טוב, לא באמת: בשנים האחרונות נהרגו שני בני נוער במגרשי הספורט השכונתיים. טוב, לא ממש בשנים האחרונות אלון רונן נהרג בתל אביב ב-2012 כשסל נפל עליו, ואילו רותם דוידזון שיטרית נהרג שנה קודם לכן כתוצאה מתאונה דומה עם שער כדורגל. שני המקרים טראגיים, כמובן, וכל אובדן חיים בגיל כה צעיר הוא בגדר אסון נורא למשפחה ולחברים. אך האם מדובר בתופעה? ספק. בשנים האחרונות עברו במגרשי הספורט הפתוחים בישראל מאות אלפי בני נוער, גם אם עשו זאת בשיעורי הספורט בבתי הספר ופחות בשעות אחר הצהרים. רובם המכריע בריא ושלם.
בר גפן וקלינגבייל מבססות את התאוריה המבהילה שלהם על מקבץ עובדות מגובב ונטול קשר והקשר. ראשית, הן פוגשות את האמהות השכולות, ומציגות מקרים מקוממים וקשים של אטימות, רשלנות וקהות חושים של הרשויות מולן. על כך אין ויכוח. אלא ששני מקרי מוות לפני שנים אינם מייצרים תוכנית תחקירים ראויה ובוודאי אינם מעידים על סכנת מוות כל אימת שילדיכם ייצאו מהבית. לכן, עוטפים את הטרגדיות במגרש עם סלים ושערים חלודים בראש העין, ילד שנפצע במגרש משחקים בפתח תקווה, ילדה שעברה ניתוח לאחר שנפלה ממתקן באור יהודה, גן משחקים מט לנפול בתל מונד ועוד אחד שאינו פאר היצירה בשוהם. מומחים ממכון התקנים מביעים דאגה מהתשתית הרעועה, אנשי העיריות מתגלים כצפוי כעילגים ושאלות פרובוקטיביות בסגנון "היית שולח את הילדים שלך למגרש הזה?" או "המוות הבא בדרך?" נענות בחיוב על ידי מרואיינים שלהוטים לספק את הסחורה. מכאן, הדרך קצרה לפרומו מעורר פאניקה ולעוד מאות או אלפי הורים שיורו לילדיהם לא לצאת למגרש המשחקים הסמוך אלא להישאר בין ארבעת הקירות הבטוחים, בבית.
במחשבה שנייה, אני מסכים עם התחקיר. נכון, לא בריא לצאת מהבית. אפילו מפחיד. ילד שייצא לבדו למגרש יעבור בדרכו לשם מספר כבישים וייאלץ להיתקל בנהג הישראלי הפרוע; במגרש עצמו הוא עלול ליפול על האספלט או על הבלטות ולסבול מצלקות לכל חייו; ילדים גדולים יותר עלולים להיטפל אליו והוא עשוי להסתבך בקטטה; במגרשי ספורט לא נוכח רופא שיידרש במידה שייקלע לקוצר נשימה; אולי הוא אפילו ידבר עם זרים, חס וחלילה; וגם איום הטרור טרם חלף. רק הורה מופקר יחשוף את הילד לסיכונים איומים כל כך. בכלל, עדיף שהקטש או הברקוביץ' הבאים יתרכזו בשליחת פרצופים מצחיקים לחברים בסנאפצ'ט. לפחות עד שיגיע התחקיר על הסכנות שאורבות לילדינו באינטרנט.