בסוף 1941 היה שטפן צוויג אדם בודד ומיואש. מסע הנדודים שאליו יצא ב-1934 מאוסטריה הסתיים רק שנה לפני כן, כשהתמקם בפטרופוליס מצפון לריו דה ז'ניירו. מותש ובעיקר מוכרע מגעגועים למולדת, הסופר היהודי הגדול עבד על מספר יצירות במקביל, בהן ביוגרפיה על בלזק והרומן "משחק המלכים", עליו התעקש שיתפרסם. במקביל החל לכתוב את "קלריסה", רומן חניכה על התפתחותה של נערה יתומה. זה היה בנובמבר 1941, שלושה חודשים לפני שנטל את התרופות שהביאו את חייו לקצם.
"קלריסה" הוא סיפורה של קלריסה שומייסטר, נערה צעירה ויתומה מאם, שגדלה בתחילת המאה ה-20 עם אחיה ואביה ליאופולד, איש צבא קשוח שמאמין במודיעין בשטח האויב, ובשל כך גם היה מאלה שחזו את התפרצות מלחמת העולם הראשונה. לאחר שהות ארוכה במנזר, מקבלת קלריסה הזדמנות לעבוד תחת היועץ הממלכתי פרופסור זילברשטיין, מה שיוצר עבורה הזדמנויות חדשות, מקצועיות ורומנטיות. המלחמה שולחת אותה לפרשות דרכים בעייתיות ומאתגרות.
הרומן פורסם במקור רק ב-1981, בערך באותו זמן שבו ראה אור גם "הנערה מהדואר". ספרים רבים נמצאו בעיזבונם של סופרים גדולים, חלקם הוגשו כיצירה מלאה וחלקם הוגדרו כרומן שלא הושלם. על "קלריסה" ניתן להצביע בבירור כי הופסק באמצע. זוהי טיוטה לא שלמה. למרות זאת, ניכר כי הנראטיב והסיפור עצמו לא מעלים ספקות, אבל השורה האחרונה בספר כן. שורה אחת, בת 12 מילים בלבד, שגוררת אחריה אין ספור כיוונים לפרשנות. האם התכוון צוויג לגורל שייעד לקלריסה, או שתכנן לשנות אותו? האם היה זה עתיד טוב או רע?
אפשר למצוא את הדמיון בין קלריסה שומייסטר לכריסטינה הופלהנר מ"הנערה מהדואר". שתיהן סבלו, כמו כל האומה האוסטרית, במלחמת העולם הראשונה, במיוחד כבחורות צעירות שיצאו לבדן למסע. הן גם זיהו הזדמנות ולקחו אותה, אלא שבעוד כריסטינה הגיעה לשיאה דרך מסכת של אי בהירות וחייתה תקופה מסוימת בשקר, קלריסה לא יכולה לברוח מהמציאות. עם זאת, כבר מתחילת הספר ומהכרת אופיו של צוויג, במיוחד בשנות חייו האחרונות, נראה שגורלן של כריסטינה וקלריסה יהיה דומה, אלא שאת זה, כאמור, אנחנו לא ממש יודעים בגלל אותן 12 מילים שמשאירות לא מעט סימני שאלה.
ניכר כי דרך דמותה של קלריסה שוזר צוויג נקודות אוטוביוגרפיות בחייו. היועץ המשפטי זילברשטיין הוא, אולי, צוויג עצמו. ניתן להסיק זאת גם דרך תיאור הפרופסור ("טיפוס מודרני בעל פנים חדות שהסגירו את מוצאו היהודי, גופו היה גרום, שדוף ממש"), וגם בשל זיקתו של זילברשטיין לזיגמונד פרויד, חברו של צוויג. דרך הפרופסור הוא אפילו מותח ביקורת על פרויד שניתן לפרשה כקריצה הומוריסטית: "אני יודע שהוא אינו אוהב אותי והוא מן הסתם צודק. אבל אני רוחש לו אהבה נכזבת, אני מעריץ את שכלו הגאוני, את אומץ הלב שלו, את הגינותו האנושית, ואני בוש בכך ש'החלונות הגבוהים' מעריכים אותי יותר מאשר אותו. אבל בצדק לדעתי: בדברים החשובים איננו מסכימים... פרויד רוצה להביא את האנשים אל הגורם, אני רוצה להרחיקם משם".
פרויד אכן הצליח להביא את האנשים אל הגורם. הפרופסור מרק אדמונדסון העלה בספר הביוגרפי "מותו של זיגמונד פרויד", השערה על תגובתו כשצפה בפרוץ האלימות באוסטריה שלפני מלחמת העולם השנייה: "ודאי חש סיפוק אילם על שהיטיב כל כך לחזות את האירועים הנוראים בהווה". קו מחשבה דומה מעלה צוויג בדמותו של האב ליאופולד, ובכך, אולי, שוזר גם בו חלק מדמותו של פרויד. כשקלריסה פוגשת את אביה לראשונה מאז פרוץ הקרבות, הוא אומר: "לשם כך חייתי, לשם כך עבדתי. עכשיו באמת פרצה מלחמה. אני תוהה של מי היתה המשאלה הזאת שהתגשמה".
צוויג הוא אחד הסופרים הבודדים שהצליחו לבטא את רחשי לבה של אירופה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, דווקא דרך הביטוי שנתן להתמודדות של האוכלוסייה האזרחית ביבשת ובאוסטריה בפרט. בשל כך, גם "קלריסה" נכנס לקטגוריית הספרים המעניינים, החשובים והמרגשים מבית היוצר של האיש שהיה למצפון האינטלקטואלי של היבשת בשנות העשרים והשלושים.
"קלריסה" / שטפן צוויג. מודן, 156 עמודים/ תרגום: טלי קונס