"טירוף בלתי נתפס": חמש נקודות מבט על ההצלחה הבינלאומית של "סופת חול"

מחר (חמישי) יעלה לאקרנים "סופת חול", דרמה העוסקת בצעירה בדואית הנאבקת על זכותה להיות עם יקיר לבה למרות התנגדותו של אביה. כך, גם הקהל הרחב בארץ יוכל ליהנות מאחד הלהיטים הבינלאומיים הגדולים של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות: סרט שנדד בין כל פסטיבל אפשרי, זכה לחוזי הפצה שמנים ברחבי תבל, נרכש בידי נטפליקס ואף מוזכר כאחד השמות הבולטים בקרב על האוסקר בקטגוריית השפה הזרה, במידה ויזכה בפרס אופיר בשבוע הבא ויישלח מטעמנו לתחרות.

ההישגים הללו מרשימים במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בעבודת הביכורים של עילית זקצר, והיא עשתה אותה בתקציב נמוך ובלי שחקנים מוכרים. נוסף לכך "סופת חול" הוא תוצר חריג בנוף הקולנוע הישראלי, עתיר הקומדיות על הקהילה החרדית בהשתתפות כוכבים מהקאמרי והבימה. אין בו אף שחקן או שחקנית ממוצא יהודי, ולא נאמרת בו מילה בעברית. עולם אחר.

בקיצור, סיפור הצלחה קולנועי כזה לא רואים כאן כל יום, גם לא כל שנה, ו"סופת חול" הוא סרט שעוד ידברו בו רבות. אז רגע לפני עלייתו לאקרנים, זו הזדמנות לחזור אחורה ולשמוע על המסע המופלא שלו עד כה, דרך חמש נקודות מבט שהיו שותפות להרפתקה הזו או ליוו אותה.

"הדבר הכי מרשים ב'סופת חול' זה שהוא סרט צנוע שלא מחפש תשומת לב, ובכל זאת הצליח להקסים קהלים ברחבי העולם, כולל אושיות קולנוע עם טעמים עילאיים שישבו בחברי השופטים והעניקו לו פרסים.

"מדהים גם שפסטיבל טורונטו הזמינו אותו להקרנה אצלם, אפילו שכבר השתתף בכל כך הרבה פסטיבלים ברחבי העולם. זה דבר נדיר עד מאוד, שכמעט לא קורה, בטח לא לסרטים שאינם אמריקאים.

"בכל פעם שהיתה לסרט הזדמנות להוכיח את עצמו באיזשהו פסטיבל או אירוע פומבי, הוא עמד בה. אני חושבת שהסיבה לכך היא יכולתו לשחק עם הציפיות של הצופים מיצירות מסוגו. אנשים יוצאים ממנו מופתעים והמומים, וכך הדיבור עליו הולך ונבנה מפה לאוזן.

"אני לא חושבת שכדאי למישהו לנסות ללמוד משהו מהשגשוג של 'סופת חול'. יוצרות ויוצרים צריכים להביא לידי ביטוי את הקול שלהם, ולא לחקות סרט שהצליח לפניהם. מסוכן לעשות קולנוע למידותיהם של פסטיבלים וטקסי פרסים למיניהם, כי זה בדרך כלל הרה אסון. אין נוסחה להצלחה".

"האמת, ההתחלה מבחינתי היתה ברגל שמאל: האודישן הראשון שלי היה קצת מוזר וזרמה בו אנרגיה לא טובה. יצאתי ממנו בהרגשה רעה והבנתי שגם עילית. אף פעם לא היה לי מבחן בד כל כך חלש.

"לשמחתי, עילית ביקשה שאגיע שוב, והפעם כבר היה הבדל עצום. לא יודעת למה - אולי בגלל שהמיקום היה שונה, אולי בגלל שהפעם ידענו טוב יותר מה אנחנו רוצות. כך או כך, מאז אנחנו חברות טובות.

"אני גאה שעילית בחרה בי להיות חלק מ'סופת חול', כי אני אוהבת את התסריט שלו. בכלל, הוא נעשה באהבה בידי כולם. זה לא סתם עוד סרט. עילית עבדה עליו כמה שנים טובות, וחקרה לפרטי-פרטים את העולם של הקהילה הבדואית בכלל ושל הנשים הבדואיות בפרט, והיא, אני וכל אנשי הצוות הקרבנו הרבה בשבילו. מבחינתנו, זו היתה משימת-על.

"אני מבסוטית מההצלחה של הסרט. לא יוצא לי לחגוג אותה יותר מדי, כי יש לי ארבעה ילדים ועוד הרבה עיסוקים אחרים, אבל אני עוקבת אחרי כל מה שקורה. השלב הבא זה פרסי אופיר – ומי ייתן שנזכה בהם, אינשאללה.

"ידעתי שאנחנו עושים משהו מיוחד, אבל לא ידעתי לאיזה ממדים זה יגיע, כי אף פעם אי אפשר לדעת. כשהשתתפתי ב'עטאש', הסרט הראשון שלי, לפני קצת יותר מעשור, התסריט שלו נראה היה כמו כמה דפים שאתה מסתכל בהם ולא מבין לאן זה הולך, ואז הוא יצא פיצוץ. לעומת זאת, כבר היו לי פרויקטים שהאמנתי בהם, אבל לא הגיעו לשום מקום. אני מופתעת בכל פעם מחדש וטוב שכך, כי בחיים טוב להיות מופתע".

"כשצפיתי בסרט לראשונה בפסטיבל ברלין, קרה לי משהו שלא קרה לי מעולם: התמסרתי אליו לחלוטין ושכחתי בכלל שבעצם הייתי חלק ממנו. אני לא יכולה לתאר את ההתרגשות שלי.

"כיוון שהסרט מתאר את מעמדן של הנשים בחברה הבדואית, כבר בקריאה הראשונה שלו היה לי ברור כי הקאסט הנשי חייב להיות מורכב מנשים עוצמתיות. גם רובא וגם למיס עמאר, שמככבת בצידה בתפקיד הבת, הביאו איתן את החוסן הנשי, ועם זאת גם את הזעקה לחופש ולעצמאות אישית.

"עילית היתה שותפה מלאה בתהליך הליהוק. נסענו מנצרת ועד רהט כדי למצוא את המשפחה. הדיאלוג איתה היה אולי מהמפרים שהיו לי כמלהקת מול במאית. זה נתן לי חופש לחפש את צוות השחקנים והשחקניות גם מחוץ למסגרת הקונבנציונלית. רק יוצרים שבטוחים ביצירה שלהם מסוגלים באמת לאפשר זאת, וזה היה המקרה של עילית.

"אני חושבת שהסרט, בזכות השחקניות שלו והבימוי של עילית, מצליח לדבר על מקומה של האשה בחברה, ולכן הוא נוגע בכל כך הרבה צופות וצופים ומצליח כל כך".

"ערכנו את הסרט בחדר השינה של הבמאית, ואת הקרנות המבחן שלו אירחנו בחדר המגורים שלנו. מאז, הוא יצא למסע.

בתחילה, כשעוד היה בתהליכי עריכה, הציע לנו כתרי שחורי, ראש הקרן הישראלית לקולנוע, לשלוח אותו לתחרות של סרטים בעבודה במסגרת פסטיבל לוקרנו. 'סופת חול' עדיין היה במצב גס וחשבנו שיהיה מעניין לבדוק איך מגיבים אליו אנשי מקצוע שאינם מכירים את הקהילה הבדואית. כך, אמרנו לעצמנו, במידה ונגלה כי יש קטעים לא מובנים, נוכל לצאת לצילומי השלמה בשובנו לישראל.

"לא העלינו בדעתנו כי כבר במצבו דאז, יעורר הסרט תגובות נלהבות כל כך אצל כולם. אבל אז זה קרה, זכינו בפרס הראשון באותה תחרות בלוקרנו וכדור השלג המטורף התחיל להתגלגל. כבר בסיום הפסטיבל ההוא הזמינו אותנו להשתתף גם בסאנדנס, ושבועיים לאחר מכן התקבלנו גם לברלין, וכמעט כל סוכן מכירות שמכבד את עצמו, ביקש לייצג את 'סופת חול' בעולם.

"היינו בפסטיבלים בארבע יבשות שונות, ומרבים מהם חזרנו עם פרסים מכובדים ביותר ולא פחות חשוב מכך: עם חיבוק ענק של הצופים, שבתום בכל הקרנה נשארו לשעה ארוכה של סשן שאלות ותשובות, ובמקום רק לשאול, ניצלו חלק גדול מהזמן כדי להחמיא לסרט שכל כך נגע בהם.

"ואחרי כל זה, מגיע גם פסטיבל טורונטו – בקיצור, בהחלט מסלול לא רע, אפילו אם זה היה סרט אמריקאי שנעשה בארבעים מיליון דולר, ובטח בהתחשב בכך שמדובר בהפקה ישראלית דלת תקציב".

"את 'סופת חול' צילמנו בתקציב קטן, עם צוות מינימלי ו-22 ימי צילום בלבד, אבל לשנייה לא הרגשתי את זה. המפיקים החליטו שלא משנה מה התקציב, הם יגשימו כל משאלה וכל דבר שדמיינתי בראש הגיע על המסך. כך באמת היה. פעם אחת לא שמעתי את המילה 'לא'. התקציב לא היה פונקציה.

"מה שהוביל את הצילומים זו הידיעה שהכל אפשרי, ואם אנחנו רוצים, נמצא הדרך. זירות הצילום היו מסובכות וכך גם התנאים ולא היו לנו מספיק אנשי צוות, אבל ידענו שהכל יקרה בדיוק כמו שאמור לקרות, ואם זה יקרה קצת אחרת – בסוף זה ייצא עוד יותר טוב ממה שתיכננו.

"מאז שסיימנו לצלם, ההרגשה שהכל אפשרי רק הולכת ומתעצמת. השנה מאז הקרנת הבכורה היתה מטורפת יותר מכל דבר שאי פעם הייתי יכולה לקוות לו. כל פעם שנדמה כי נרשם שיא ואי אפשר יהיה להתעלות עליו, הוא נשבר יומיים לאחר מכן. למשל, אחרי פסטיבל סאנדנס, הזמינו אותי לאולפני פיקסאר כדי להקרין את הסרט בפני העובדים שלהם, וכך מצאתי עצמי מקרינה אותו שם בפני אולם מלא, ואז עונה לשאלות ולקינוח מקבלת כמובן סיור מודרך באולפנים.

"אני מרגישה בחלום, ולחלוטין לא מעכלת את כל מה שקורה. החודש האחרון היה שיא בפני עצמו. המועמדויות לפרסי אופיר, טורונטו, נטפליקס. כל זה באמת טירוף בלתי נתפס".