שאלה:
לסיום, אם היית צריכה לומר דבר אחד, לתת עצה אחת, בנוגע לכתיבה, מה היית אומרת?
כבר מתגעגע,
אודי.
תשובה:
אודי יקר,
אם הייתי צריכה לומר דבר אחד בלבד, הייתי אומרת שהכתיבה היא הרפתקה.
מכל הדברים? למה זה הדבר הכי חשוב?
כי זה מה שמאפשר אותה. כשבאים אל הכתיבה, ואל יצירה בכלל, מנקודת התייחסות כזו, הדרך היא אמיתית, והמקומות שמגיעים אליהם מעניינים ומשמעותיים. אנחנו יודעים היכן אנחנו מתחילים - בדמות, ברעיון, ברגע מסוים, אבל מרגע שהתחלנו לגלגל את הפתיל הוא מוביל אותנו לא פחות משאנו מובילים אותו. אם נענים להתפתלויות הלא-צפויות שלו מהר מאוד מגלים שהקלישאה "חכם השביל מן ההולך בו" הפכה לכזו בזכות האמת הצפונה בה.
את בעצם אומרת שבכתיבה יש עדיפות למה שאני לא יודע על פני מה שאני כן? ללא מוכר על פני המוכר?
מה שאתה מכיר ויודע הוא חשוב ותזדקק לו בכתיבה, אבל בתהליכי יצירה אנחנו מעמיסים על הגב את כל מה שאנו יודעים ומכירים, ועם המטען הזה יוצאים למסע אל הלא צפוי. אבות ישורון אמר בריאיון לבתו הלית ("חדרים", 6) "זה ההרגל שממית את השיר". הוא דיבר על מה שאתה שואל: המוכר, הידוע, הקבוע, לעומת הנעלם, הטמיר, הנסתר מן העין, שדורש מאיתנו לפסוע בדרך לא נודעת כדי לגלות אותו.
אבל אני הרי כן מחליט על איזה שהוא מסלול מראש כשאני יוצא לדרך, יש לי כיוון.
אוקי, אבל מה אתה עושה אם אתה רואה שביל יפהפה פתאום באמצע הדרך, שלא ידעת על קיומו מראש, ולא סומן במפה? האם אתה אומר לעצמך "אמשיך ללכת לפי התוכנית שלי, עלי להגיע אל היעד. אם אסטה אולי אאבד את הדרך, או אאריך את המסלול"? או שמא "יכול להיות שיש כאן משהו בשבילי, זה נראה יפה, אני מוכרח לבדוק את הנתיב הזה. איזה כיף, הרפתקה לא צפויה"?
הלא ידוע הזה מפחיד מצד אחד, צריך אומץ כדי ללכת במקומות שלא דרכת בהם מעולם. מצד שני, אם השביל חכם ממני, כל מה שנדרש הוא פשוט ללכת בו.
נכון. כששאלו את יונה וולך מה הדבר החשוב ביותר בכתיבה בעיניה, היא השיבה: "לכתוב" ("חדרים", 5). אני מדמיינת אותה מחווה באוויר את תנועת הכתיבה. פשוט לכתוב, פשוט ללכת, הדברים קורים תוך כדי תנועה, אם אנחנו מאפשרים אותם. והכי חשוב, לא לשכוח ליהנות.
אוולין לוי היא מנחת סדנאות לכתיבה יוצרת, עורכת ספרות, מנהלת הוצאת סטימצקי, דוקטורנטית בחוג לספרות באוניברסיטת תל- אביב.