ימים של שלכת 2016: המדריך לעונת הסתיו הטלוויזיונית בחו"ל - חלק א'

מה: קומדיה מבריקה בכתיבתו ובכיכובו של דונלד גלובר ("קומיוניטי") תחת האכסניה המשובחת של רשת FX. ארן (ארנסט) מרקס הוא גרוש תפרן פלוס ילדה, שמנסה לפלס את דרכו בסצנת הראפ של אטלנטה, כסוכנו של בן דודו המנוכר שהפך במפתיע לכוכב בז'אנר.

למה כן: לנוכח מבול סדרות המוזיקה הכושלות שחלף מעלינו בחודשים האחרונים, "Atlanta" היא ההוכחה הניצחת שאפשר גם אחרת. זאת לא רק הכתיבה החכמה והשנונה של גלובר, וגם לא גלריית הדמויות הנהדרת (גדולות כקטנות) שמפארת אותה - הקסם של "Atlanta" הוא שהיוצר שלה מבין את נשמת גיבוריו ובונה את הסדרה סביבם. בהרבה מובנים "Atlanta" היא "עמק הסיליקון" של 2016, סדרה שכביכול מתארת עולם או תופעה (ההייטק או ההיפ-הופ), אבל בניגוד להזעת היתר של סדרות הדיסקו והרוק, המוקד שלה הוא הקהילה שעוטפת אותה.

הקהילה האפרו-אמריקאית וחיי היום-יום שלה - על יחסי הגברים-נשים, הסטלנות, חיי המשפחה, החיכוך המתמיד עם המשטרה ועם הסטיגמות כלפיהם - הכל מפורק ב"אטלנטה" באומנות לסאטירה נהדרת. לרגעים הבדיחה היא על חשבון הקהילה עצמה, ופתאום היא על מי שמסתכלים עליה מבחוץ וחושבים שהם מבינים את דרכיה. המודל הזה מזכיר מעט את מי ש"קי ופיל" ניסו לעשות, אבל כאן מדובר בנראטיב גדול ומובחן אחד, ולא בשורה של מערכונים. זהו לא הומור סטנדרטי ולא בהכרח תמיד כזה שנועד להצחיק, אבל נפלא לגלות (לפחות על פי שני הפרקים הראשונים) עד כמה הוא יעיל.

למה לא: פשוט אין סיבה.

מה: אחת הקומדיות המדוברות ביותר של העונה החדשה. סקוט סילברי, תסריטאי "חברים" והיוצר של "ג'ואי", עומד מאחורי הסיטקום החדש של ABC שמבוסס על חיי משפחתו, בכיכובה של המועמדת לאוסקר מיני דרייבר ("סיפורו של וויל האנטינג"). העלילה עוסקת באם כוחנית שלא בוחלת בשום אמצעים לשפר את חיי משפחתה, ובעיקר את חיי בנה ג'יי ג'יי הסובל משיתוק.

למה כן: העובדה שסילברי מבסס את הדברים על משפחתו ניכרת - "Speechless" מקרינה אמינות וכנות, כל בני המשפחה מאופיינים בצורה קולעת, רעננה ונפרדת. הבן שמרגיש כל חייו כי צרכיו נדחקים הצדה לטובת אחיו הנכה, האחות הזועמת והמיליטנטית, האבא הסרקסטי והאדיש, האמא שתדרוס את הכל ואת כולם כדי שאף אחד לא יפלה את בנה המאותגר - שגם הוא מאופיין היטב וניחן בחוש הומור מצוין. מיני דרייבר מגלמת באופן חינני ומצחיק דמות לא פשוטה שבקלות יכולה היתה להיות מוגזמת ובלתי נסבלת, שזה משהו שאפשר לומר על פרק הבכורה כולו.

למה לא: איך, איך הקומדיות המשפחתיות האמריקאיות אוהבות את רגעי מוסר ההשכל, הפיוס, הרגע שבו הדמויות לומדות על עצמן. מדהים שזה עוד איתנו. גם פרק הבכורה של "Speechless" כולל סצנה כזו, ואף על פי שהיא לא מביכה אלא אפילו סבירה, אפשר ורצוי היה בלעדיה.

מה: דרמה חדשה של הבמאית אווה דוברניי ברשת הכבלים של אופרה ווינפרי, שכבר הספיקה להיות מחודשת לעונה שנייה עוד לפני שעלתה לשידור. שלושה אחים ואחיות מנוכרים נאלצים לחבור זה לזה כדי לנהל את חוות קני הסוכר המשפחתית בלואיזיאנה הכפרית.

למה כן: כי ממש עפתם על "סלמה" ואתם רוצים עוד מאותו הדבר.

למה לא: אלוהים אדירים, אין מספיק מקום בעמוד כדי לכתוב כמה "Queen Sugar" היא אחד הדברים המשמימים והמשעממים שיצא לנו לראות בשנה האחרונה. למעשה, אפילו לא שרדנו את הפרק הראשון ופרשנו לאחר חצי שעה. הקצב איטי, המשחק איטי, הפסקול איטי, הכל איטי. דמיינו עלה נופל מעץ. עכשיו דמיינו את זה קורה שוב ושוב במשך שעה.

מה: קומדיה נוספת של MTV שנראית כמו השראה ישירה מ"ברוד סיטי", בלשון המעטה, העוקבת אחר שתי סוחרות גראס מלוס אנג'לס (ששמן אינו מרי וג'יין - מדובר בכינוי למריחואנה) שרואות בעצמן קודם כל יזמות. הן נואשות להצליח, למצוא אהבה ולהשביע את רצונם של הלקוחות שלהם - המורכבים בעיקר מחובבי אוכל, סלבס והיפסטרים - אבל החשוב ביותר מבחינתן הוא לעשות את זה במינימום מאמץ.

למה כן: נקודות על המאמץ, אנחנו מניחים.

למה לא: הבדיחות שלה נשענות בעיקר על תרחישים קיצוניים של הזיות סמים או עצם העיסוק בסמים, ובכך נדמה שהיא פוטרת את עצמה מליצור משהו מקורי. התוצאה הסופית בנאלית ולא ממש מצחיקה. בנוסף, ג'סיקה רות' בתפקיד פייג' (הבלונדה מבין השתיים) לא משכנעת.

מה: קומדיה מוקומנטרית בריטית העוקבת אחר צוות חדל אישים של אנשי ביקורת גבולות בשדה תעופה קטן, שמלאכתם נעשית עדינה יותר ויותר ככל שהאיומים על טרור גוברים. מצד אחד הם אמורים לעצור חשודים כאלה ומנגד לא להפלות על סמך מאפיינים גזעניים.

למה כן: בז'אנר חבוט במיוחד היא מצליחה לפצות על האריזה באמצעות מילוי מוצלח למדי - אקטואלי, עדכני, ועם דמויות שעושות רושם לא רע כבר מההתחלה. במיוחד דמותו של קלייב החייכן והדביל, עם קושי חברתי וכמיהה לרצות.

למה לא: היא לא נושאת שום בשורה. למעשה, היא לגמרי "המשרד" בשדה תעופה, כולל הבוסית שחשוב להיות חברה של העובדת, הבחור והבחורה הנורמליים שמנסים לתבל את שגרת יומם בצחוקים ודי ברור שאמור להיות ביניהם משהו, הקומפני מן הטמבל, אנשי עבודת הכפיים המפחידים וכיו"ב. זה לא עשוי רע אלא פשוט נראה שחוק, מה גם שהז'אנר המוקומנטרי של השנתיים האחרונות כבר הרבה יותר מתוחכם מסתם צוות צילום שכאילו מגיע לתעד מקום עבודה. ע"ע "דוקו עכשיו!".