פטר שטיין, קצין בדימוס, נאמן להרגליו הישנים: משכים קום, מתעמל, מתקלח, ולאחר שהוא מנגב את פניו ואת גופו, לובש את החלוק, עומד מול הראי הרחב בחדר הרחצה ומתגלח.
מאז שהשתחרר מן הצבא הזמן ברשותו. הגילוח והבישום שהיו בצבא שעת לחץ הם עתה אחת משעותיו הנעימות של היום.
הוא מתלבש, וכנאה לבוקר אביבי הוא לובש בגדים ספורטיביים למחצה ועושה את דרכו אל בית הקפה זיכר.
בדרך הוא חוצה שדרה ארוכה. כמה בתים מטופחים והמון עצים בפריחתם. הוא מכיר שדרה זו מאז ילדותו. עתה היא לבושה בכל צבעי הפריחה. מתחשק לו לשבת על הספסל ולהתבונן ביפעה זו, אך רעב הבוקר מושך אותו בחבלים אל בית הקפה.
כשהוא מגיע לבית הקפה מקדמת את פניו גברת זיכר ומברכת אותו בקול מלא גינונים: "בוקר טוב, רב?סרן פטר שטיין. מיד אביא לו את העיתון."
פטר שטיין קד קידה קלה ופונה אל מקומו השמור לו ליד החלון.
לבית הקפה זיכר יש מסורת של שירות אדיב. לפני כשבע שנים, אחרי מות אביה, עבר השרביט לבתו, פאני זיכר, אלמנה צעירה, נאה, שירשה את כל הגינונים והנימוסים של אבותיה.
לא עובר זמן רב וגברת זיכר מביאה לו טס מלא מטעמים: לחמניות בסלסלה, חמאה, גבינה, סלט של מלפפון ועגבנייה ושתי ביצי עין מבהיקות.
"מתי להגיש לו את הקפה היום?" שואלת גברת זיכר בקול שקט.
"בעוד עשרים דקות," עונה פטר שטיין, בלי להרים את ראשו.
"היום נאה, כליל השלמות," אומרת גברת זיכר.
פטר שטיין מרים את ראשו, תמה על המליצה המשונה שיצאה מפיה של בעלת המקום. מה כאן שלמות הוא עומד לשאול, אך מתאפק. גברת זיכר מרגישה את הסתייגותו ושואלת, "האם לא נאה היום?"
"נאה," הוא אומר בלא להוסיף דבר.
מצב רוחו של פטר אינו נוח הפעם לשיחה קלה. לאחר שריפרף בעיתון סקר את המאכלים שגברת זיכר הביאה לו והתחיל בארוחה.
כשחזר ונזכר במילים 'כליל השלמות' עלה חיוך על פניו.
בשעה זו מעטים האנשים בבית הקפה. ריחות המאפים, שאך לפני זמן?מה הוצאו מן התנור, ממלאים את האולם. גברת זיכר טרודה בהנחת אגרטלי פרחים על השולחנות. על שולחנו של פטר כבר עומד אגרטל מוארך ובו שלוש שושנים לבנות.
מאז שובו מן המלחמה הוא סועד כאן לעתים את ארוחת הבוקר. אך גם לארוחת צהריים הוא סר לפרקים. זה ביתו השני, כמו שאומרים.
הוא אוכל במתינות. האוכל הפשוט הוא לטעמו. ספל הקפה ומאפה התפוחים שלצדו אינם בוששים לבוא.
לאחר הארוחה הוא מדליק סיגריה וחוזר לעיין בעיתון. שעה רבה הוא קורא. לבסוף מזיז אותו הצידה, כאומר: חבל שביזבזתי את הזמן על הבל זה.
באי בית הקפה אינם אדישים לנוכחותו המו?פרשת. סקרנותם רבה, אך איש אינו מעז לגשת אליו. רב?סרן יהודי הוא יצור נדיר מאוד בעיר.
להפתעתו, אחד הוותיקים, אחד המכובדים בבית הקפה, העז וניגש אליו ושואל, "מה שלום הרב?סרן?"
"הכול כשורה," הוא עונה, נדהם מן הפלישה.
"השמע על הרצח בשכונתנו?"
"לא," עונה פטר בקוצר רוח.
"בעל רצח את אשתו."
"על שום מה?" תמה פטר בלי להסתכל בפניו של האיש.
"היא בגדה בו. הכול ידעו שהיא בוגדת בו. שנים בגדה בו."
"משונה," אמר פטר ונחלץ מן האיש ופנה לדוכן הקופה.
גברת זיכר הבחינה בפנייתו והתייצבה ליד הקופה. פטר שילם ויצא בחופזה.
רק כשישב על הספסל בחורשה חש את הפלישה אל תחומו. מאז שהשתחרר מהצבא הוא ממעט להתראות עם אנשים. העיתון היומי, הירחון והספרים הם בני שיחו. לפעמים הוא פוגש חבר מן הגימנסיה. הפגישה נעימה, אך לא מאריכה, ושוב הוא עם עצמו.
הביא עמו ספר. הוא קורא את סטפן צווייג ואת ארתור שניצלר. לפני כן קרא את תומס מאן. הקריאה בתומס מאן מעוררת בו את ההרגשה כי הוא אדם משכיל וכל המושגים שקנה בגימנסיה, ניסיונותיו בצבא ובחייו הפרטיים בבית הוריו, מתעשרים עם הקריאה הזאת ומעניקים הבנה חדשה לחייו.
בעוד מחשבותיו נתונות לתומס מאן נזכר באיש הגבוה שפנה אליו כדייר בשכונה וביקש לעשותו שותף למה שמתרחש בה. בין השאר, הבגידה.
בגידות העסיקו את פטר לא מעט בצבא. חייל מקבל חופשה וחוזר בלילה לביתו. מוצא את אשתו במיטת כלולותיו עם שכן או ברנש מזדמן. חמתו בוערת והוא שולף את אקדחו ויורה בשניהם.
כך בדיוק אירע לרב?טוראי גרגור, חייל שקט וממושמע, מפקד כיתה למופת. במרדפים חירף את נפשו וזכה בשני אותות הצטיינות. בפסחא עמדו להעלותו לדרגת סמל.
בעוד הכול מתנהל כשורה קיבל גרגור חופשה וחזר לביתו. כשקרב לבית ראה מיד שהבית חשוך ודלת הכניסה נעולה. גרגור, בלא להתעכב, פרץ את החלון, ובזריזות של חייל קרבי קפץ פנימה, הוציא את הפנס והאיר את הזוג העליז: אשתו והשכן, עירומים כביום היוולדם.
גרגור נהג בקור רוח. הוא התבונן בהם היטב. היא פירפרה ברגליה, כיסתה את עיניה וקראה, "אוי לי." גרגור לא היסס, ירה בה תחילה, ולאחריה בו. הפגיעות היו מדויקות, ולאחר כמה חרחורים השתררה דממה.
במשפטו העיד הרב?סרן לטובת פקודו. הוא דיבר בשבח התנהגותו, מסירותו ואומץ לבו בשדה הקרב, שעליו עוטר במדליות.
עדותו של הרב?סרן עשתה רושם. גרגור לא הוצא להורג. הוא נידון למאסר עולם.
כחודשיים לאחר שנידון ביקר אותו הרב?סרן בבית הסוהר. גרגור, להפתעתו של הרב?סרן, היה שקט, ענה לעניין לשאלות מפקדו. לבסוף אמר, "עשיתי מה שהייתי חייב לעשות." שנות הצבא ניכרו בפניו והבעתו אמרה: חובות חייבים לקיים. כך בשדה הקרב וכך בחיים האישיים.
הרב?סרן שאל את גרגור אם יש לו מספיק סיגריות.
"אני מקבל שש סיגריות וזה מספיק לי בהחלט," השיב. יושר ניבט מעיניו.
הרב?סרן נתמלא דרך ארץ למראה חניכו, קור רוחו ודיבורו הישיר. כלום היה הוא נוהג אחרת? תמה. רגע עמד בלא להוציא הגה מפיו. לאמיתו של דבר היה אילם ואילמותו הלכה וגברה ככל שעמד נוכח החייל הצעיר.
"הכול בגדוד כשורה, אדוני המפקד?" העז גרגור ושאל ומיד התחרט. הוא לא ידע כיצד להיחלץ מן המבוך. לבסוף אמר, "סליחה."
"הכול בסדר. הגדוד הצטייד במרגמות חדשות," דיבר הרב?סרן והסמיק מדבריו.
"תודה, אדוני."
כמה פעמים ביקר אותו ובכל פעם הפתיע אותו חניכו בדיבורו המצומצם ובשתיקותיו.
בביקורו האחרון כבר היה גרגור חולה. חוליו ניכר בפניו ובאצבעותיו הצהובות.
לשאלתו של הרב?סרן איך הוא מרגיש, השיב גרגור, "אני כנראה אמות בקרוב."
"מאין לך?" ביקש הרב?סרן לעצור את הלך רוחו הנואש של פקודו.
"חולשתי אומרת לי. איש לא יצטער על מותי, גם לא אני."
לשמע אמירתו הברורה של האסיר חייכו שניהם.
הרב?סרן סיפר על הגדוד והאימונים, על המפקדים שנוספו. דבריו של סגן מפקד הגדוד האירו את פניו של גרגור ולחייו התמלאו מעט אודם.
גרגור חש בנוח במחיצת מפקדו ושאל לשלומו של הטבח סמיון. סמיון נודע כטבח מעולה. מפקדים וחיילים שיבחו את מאכליו.
באחד מביקורי הפתע שערך קצין זוטר במטבח הוא מצא שלוש פינות מוזנחות. הלה לא רק חשף את חרפתו, אלא כינה אותו 'טבח שאינו מקפיד על ניקיון המטבח'.
סמיון, מרוב מבוכה ובלבול, אמר, "אני לא טבח שמזלזל בניקיון. אני שומר על ניקיון ועל בישול מסודר. יעידו כל המפקדים והחיילים שמאכל?י ערבים להם והם באים לבקש תוספת. אני טבח מקצועי ועושה כל מה שנדרש מטבח מקצועי."
על כך הגיב הקצין הזוטר, "אתה הזנחת שלוש פינות במטבח ועל כך תיתן את הדין. אין חטא בלי עונש."
סבלנותו של סמיון פקעה. הוא כינה את הקצין הזוטר 'אידיוט' ושפך עליו צלחת עם חומר ניקוי שהיתה בידו.
על מעשהו זה נידון לשבע שנות מאסר.
הרב?סרן פנה אל גרגור ואמר, "יפה שזכרת את סמיון. מאז שנכלא האוכל תפל. החיילים מעדיפים לרעוב ולא ללכת לחדר האוכל. ביקרתי אותו. הוא בסדר."
אך סיים הרב?סרן את דבריו קם על רגליו.
"תודה על ביקורך. תמיד היית מפקד טוב," אמר גרגור. "מאוד הייתי רוצה לראות את הבסיס. אם יש מקום שאני מתגעגע אליו, זה הבסיס. אלו היו השנתיים הטובות בחיי. תודה, המפקד."
אחרי חודש בקירוב הודיעו לו על מותו של גרגור.
עוד הספיק לקנות זר פרחים ומיהר לכנסייה. הוא חשש שאיש לא יבוא ללוויה, ואכן איש לא נראה בפתחה של הכנסייה.
הוא החליף כמה מילים עם הכומר. הכומר אמר בין היתר, "אל לוויותיהם של רוצחים לא באים רבים. לפעמים אפילו לא אדם אחד."
הרב?סרן לא הגיב לאמירתו העניינית של הכומר.
בעוד הם עומדים בפתח הכנסייה עצרה עגלת איכרים פשוטה ואישה קשישה ירדה ממנה, קשרה את המושכות אל העץ וקרבה בצעדים קצרים אל הכומר ואמרה, "אני אמו של גרגור. היום נודע לי שהוא נפטר. בעזרת האל הגעתי במועד ללוויה."
"יברך אותך אלוהים," קד הכומר לעומתה.
"גרגור הוא נשמה טובה. אלמלא הזונה היה נפטר בשיבה טובה בביתו. הזונה שיבשה את חייו," דיברה האם בקול חד.
בתוך כך הרימו שני פרחי כהונה את הארון והניחו אותו על משטח מוגבה ומיד החלו למלמל בלחש מזמורי אשכבה.
הכומר ניהל את הטקס במתינות ובלא להבליע את המילים. פרחי הכהונה עמדו בהרכנת ראש. האם האיכרה, לבושה בבגדי עבודה ומטפחת על ראשה, מילמלה כל הזמן. קשה היה לדעת אם היא מתפללת או מחרפת. בפניה בלטו קמטי צער וכעס עצור.
הרב?סרן התבונן בה ואמר לעצמו, האימהות הללו יודעות להתייחס אל המוות בלי רגשנות. מאמו למד גרגור לגבור על הפחד ולצאת אל מול פני המלחמה בעיניים פקוחות וללא חת.
גרגור שכב בארון לבוש מעיל וחולצה לבנה, ענוב עניבה אדומה. פניו מגולחים והבעתו הדמומה אמרה שלווה ואורך רוח. לרגע נדמה היה לרב?סרן שלא מת, אלא נח, וכשירימו פרחי הכהונה את הארון ינזוף בהם, כשם שהוא נוזף בחיילי כיתתו שסרחו.
הרב?סרן התבונן בו בקרבת לב רבה. הטקסים שהוא בז להם קיבלו פתע פנים אחרות.
בתום הקבורה עוד השתהו ליד הקבר. זרו הצנוע של הרב?סרן כבר כמש והוא הצטער שלא קנה זר גדול יותר. חייל בשיעור קומתו של גרגור ראוי לזר הדור יותר.
הוא נפרד מן הכומר ומפרחי הכהונה בלחיצת יד, עלה על המרכבה שחיכתה לו ואמר לרכב, "לבסיס."
עוד הספיק לראות את האם הקשישה מודה לכומר. היא לא הרבתה בדיבורים. לא עם הכומר ולא עם פרחי הכהונה. בצעדים קצרים, אך מוצקים, פנתה אל העגלה שלה, התירה את המושכות, עלתה על הדוכן, ירקה הצידה ויצאה לדרך.
כששב אל הבסיס חיכו לו המון עניינים. גרגור, אמו, הכומר ופרחי הכהונה נסוגו חיש אל חדרי השכחה ואחרי יום נמחו מזיכרונו.
וראה פלא, בעוד הוא יושב על הספסל בשדרה, ספר סיפוריו של תומס מאן בידו, עלו מול עיניו מראות אותה לוויה בבהירות צלולה, כאילו לא לפני שנים אירע הדבר, אלא אך היום.
לא היה זה זיכרון מרפרף, חלש. המראות שעמדו מולו היו מוצקים כמו קמו לחיים.
הוא קם על רגליו ופנה אל ביתו.
"כתר הברזל" / אהרן אפלפלד. כנרת, זמורה, 269 עמודים.