ברבור שבור: בוגרי "נולד לרקוד" מציגים מה קורה אחרי שחצאית הטוטו יורדת

"נולד לרקוד" היתה חפץ מעבר עבור הצופים שחיכו, בדיעבד, להגעת תוכניות המגה-ריאליטי כמו "הישרדות" ו"האח הגדול". לחלק ממשתתפיה, למרבה הצער, היא היתה תחנת מעבר בדרך לקריירה אחרת

רועי בהריר פרל
אור כחלון (צילום: הלן ווטס)

הדבר היחיד שאני, באופן אישי, זוכר מ"נולד לרקוד" - שנדמה כי ירדה מהמסך לפני הרבה יותר משש שנים וחצי (גמר העונה השלישית והאחרונה שודר במרץ 2008) - הוא שהמטפלת הפיליפינית של סבתא של חבר טוב שלי היתה קוראת לה "כוכב לרקוד".

נכון, זה לא ממש מצחיק, אבל זה נכון: "נולד לרקוד" - ריאליטי הספין של "טדי הפקות" ל"כוכב נולד" - באמת היתה יכולה להיקרא גם "כוכב לרקוד", או, אפילו יותר טוב, "נולד לככב". היו בה רקדנים שהתחרו זה בזה בתחום הריקוד והיו גם שופטים מכובדים ובעלי שם בענף המחול, אבל הנושא כשלעצמו - ריקוד - היה שולי, אזוטרי, כמעט חסר משמעות.

אפשר להניח שרק בחלק מזערי מבין בתי האב בישראל שבהם זיהה מכשיר הפיפל-מטר צפייה בשידורי "נולד לרקוד" ישבו מול המסך אנשים שבאמת ובתמים ביקשו לדעת האם יש בארץ אדם ש"נולד לרקוד". אמנות הריקוד, להבדיל מאמנות הזמרה למשל, לא נוגעת לחייהם של רבים. כדי להבין בזה משהו צריך לצאת מהבית, ללכת להופעות מחול, לדעת לפענח את המסרים המוצפנים בתנועות ובהעמדות של הרקדניות והרקדנים, ובסופו של דבר גם להפיק מזה הנאה.

זה לא מקרי שדווקא דנה פרידר, שהודחה בשלבים המוקדמים של העונה הראשונה, היא הסלב הכי גדול שצמח משם. כוכבת ערוץ הילדים בהחלט מוכשרת, יפה וכריזמטית, אבל רקדנית מקצועית היא לא בדיוק. עד שלוהקה לנבחרת של "נולד לרקוד", ניסיונה בתחום הסתכם בנענוע פונפונים צהובים וכחולים בפסקי הזמן במשחקים של מכבי תל אביב בכדורסל.

זה גם לא ממש מקרי שרונה לי שמעון, הדמות הנוספת שזכורה משם, לא היתה בין הפינאליסטים של העונה הראשונה, שבה השתתפה, ואחרי שהודחה המשיכה את דרכה בעיקר באזורי הבידור והמשחק. בתקופה ההיא, של טרום "האח הגדול", "נולד לרקוד" היתה סוג של ריאליטי כללית לגילוי כוכבים. עוד משהו עם "כוכב" שצביקה הדר מנחה.

עוד בוואלה! NEWS

ביקשנו מחברי להקת "שלוה" לספר על עצמם. זה כנראה הסיפור הכי מרגש שתשמעו

בשיתוף מפעל הפיס
לכתבה המלאה
עושה הרבה דברים אבל לא רוקדת. דנה פרידר לצד עודד פז וישראל קטורזה (צילום: אלן שיבר)

כך זה נראה, לפחות,מהצד של רוב הצופים בבית, שהתמכרו לרעיון כוכבנות האינסטנט עוד ב"כוכב נולד" ועדיין לא התוודעו לצורתו המזוקקת יותר של הסם ("האח הגדול"). מה להם ולריקוד? מבחינתם, "נולד לרקוד" הייתה יכולה להיות גם "נולד לשכפל מפתחות" - אמנות נעלה כשלעצמה, הדורשת מיומנויות גבוהות כמו מוטוריקה עדינה וסבלנות ללקוחות שהמפתח המשוכפל שלהם לא פותח.

לזכותו של אותו קהל, שהצבעותיו בתוכנית שוקללו עם הצבעות השופטים, אפשר להגיד שלמרות הכל הוא נכנס לעניין, ידע להבחין בין טוב לרע והביא לכך שהמתמודדים המוכשרים יותר אכן הגיעו לשלבים הגבוהים, אבל באופן אירוני דווקא הם - הפיינאליסטים של "נולד לרקוד" לדורותיה (הקצרצרים) - לא זכו לקצור אחר כך את פירות התהילה - כלומר, לא הפכו לטאלנטים של קשת או של גוף שידור אחר, לא קיבלו קמפיינים פרסומיים משמעותיים ולא ממש עניינו את צלמי הפפראצי.

אפילו אור כחלון - הזוכה הגדול של העונה הראשונה, המקבילה התנועתית של נינט טייב - לא הפך לכוכב, לסלב, בעקבות הזכייה - ולא נהיה כזה גם אחרי שלוהק, לצד בוגרי "נולד לרקוד" אחרים, למופע "One" של ריטה. במהלך השנים שעברו מאז כחלון התקדם מאוד בתחומו ובין השאר היה הסולן בלהקת המחול המלכותית של מדריד במשך שלוש שנים ואחר כך ב"נדרלנד דאנס תיאטר", אחת מלהקות המחול החשובות בעולם - אבל זה לא עשה פה רושם על אף אחד. בטח לא בתעשיית הטלוויזיה המסחרית.

בארבע השנים האחרונות כחלון חי בלוס אנג'לס. הוא כבר לא ממש מתעסק בריקוד פרופר, אלא מנחה שם "שיטת טיפול לשחקנים שמחפשים שינוי בחיים", כלשונו, שמשלבת בין יוגה, פילאטיס ובלט, ותוך כדי זה מקים ליין של אופנת ספורט ומעניק ייעוץ כוריאוגרפי לאושיות כמו אדם למברט וניקי מינאז'.

אור כחלון בימי "נולד לרקוד" (צילום: אלדד רפאלי)

לא לדאוג: לדבריו, כחלון עדיין ישראלי גאה, ציוני, פטריוט, אבל קשה לו מאוד היום לשמוע את המילים "ריאליטי" ו"ישראל" באותו משפט. זה יושב לו על פצע מדמם מהעבר הקרוב מאוד.

"נורא נלחמתי בשנתיים האחרונות לנסות להביא עוד פעם את המחול למסך הישראלי ולצערי זה לא משהו שמתעניינים בו שם כרגע", הוא מספר, "ניסיתי להרים תוכנית בסגנון 'אור כחלון מחפש את הרקדן הבא' ואמרו לי 'תקשיב, זה לא יעבוד כי אתה לא מספיק חם כרגע'. אתה מבין? אני לא מספיק חם כרגע. את מה שהם עושים שם, אני עושה ברוורס - ואני לא מספיק חם בשבילם. בואו נירגע, כן? הרי כולנו הרי יודעים מתי אני כן יהיה מספיק חם בשבילם: ברגע שאמכור את הפורמט הזה באמריקה, כמובן".

איך הרגשת כשהם אמרו לך את זה?
"שמע, אני בנאדם שמחשיב את עצמו מאוד פרטי, אבל אני גם אמן - וככזה אני ניזון מתשומת לב. ברגע שאני שאני לא מקבל תשומת לב, אני מרגיש מבולבל".

כחלון מעדיף שלא לחשוף את זהות הצד השני שעמו ניהל את המגעים הנ"ל, אבל גורמים שמעורבים בפרטי המקרה מציינים שזה היה צביקה הדר עצמו, שעבר במרץ האחרון לזכיינית רשת - מה שמסביר את מקור הבלבול של כחלון: אותו אדם שהניח, בזמנו, את הכתר על ראשו הוא גם זה שמפנה לו עכשיו כתף קרה (צביקה הדר מסר בתגובה: "היתה לנו פגישה מקסימה עם רעיון ראשוני מדליק לאללה").

"אני רוצה לחיות בישראל, אבל אין לי מה לעשות שם - והיום אני גם מבין שאם אני רוצה ליזום משהו כדי שיהיה לי מה לעשות שם, אני נתקל בחוסר פרגון נוראי. אתה יודע, תל אביב היא בגודל של רחוב בלוס אנג'לס. הכל נורא קטן, כל אחד נלחם על המקום שלו - וזה מוביל אנשים לפעול ממקום של חוסר פרגון. מצד שני, זה לא כזה מפריע לי, כי אני לא שם. אתה יודע, זה לא ש'נולד לרקוד' הייתה מקפצה לקריירה שלי בחו"ל או משהו כזה. עם כל הכבוד לישראל המדהימה וכו', היא לא מעניינת את העולם".

ואתה כן מתעניין במה שקורה בישראל?
"ברור, אבל לצערי הרב בישראל רוצים לעשות רק תוכניות בישול בשקל וחצי ותוכניות כמו הפח הגדול עם אנשים שעושים לעצמם בושות בשידור חי. זה עלוב. זה תת רמה. זה מפגר. זה מטומטם, זה חסר תוכן ומשמעות. זה גורם לנו להתנוון ולאבד זמן יקר בחיים".

זה אומר שהיית ממליץ לנוער הישראלי ללכת לשיעורי מחול במקום לצפות ב"האח הגדול"?
"אני לא בטוח. יש כישרונות מדהימים בארץ, כי המדינה הזאת גורמת לאנשים להתבגר נורא מהר - מה שגורם לכך שיש לנו הרבה מאוד מה להגיד במחול מבחינה רגשית - אבל ישראל יורקת את כל הכישרונות שלה החוצה ויש הרגשה של ייאוש. הייתי עכשיו חודשיים בישראל והרגשתי שהדור שלי… אני לא רוצה להגיד 'נדפק', אבל אין ברירה, כי באמת, אין לו תקווה, אין לאן להתפתח - וזה נורא מתסכל".

ולמה אתה, בעצם, הפסקת לרקוד?
"כי ככה זה: כשאתה עושה משהו הרבה שנים, אתה נשחק, אני גם לא מאמין שיש בנו רק אמנות אחת. המחול עדיין מלווה אותי בכל דבר שאני עושה, זה הבסיס שלי, אבל אני, מבחינתי, הגעתי כבר לפיק של העולם הזה, לא נותר לי לאן להתקדם - ואני לא בנאדם שחי את החיים שלו בצורה כזאת. מה שכן, נורא הפתיע אותי לגלות בביקור האחרון שלי בישראל שאנשים ברחוב עדיין זוכרים אותי. הרי לא זוכרים אף אחד מהעונה השנייה והשלישית. בעונה הראשונה אנשים עפו על זה - ואני הוכחה מהלכת".

אנשים לא זוכרים שהיה לזה בכלל עונה שנייה ושלישית.
"נכון, כי ישראל היא מדינה מאוד קטנה, אין בה הרבה רקדנים וכמה כבר אשר לחדש? אז העונה הראשונה היתה משהו בתולי ומרענן, אבל אחר כך זה דעך באופן טבעי. תראה, יש הבדל גדול בין תחרות מוזיקה, לדוגמה, לתחרות ריקוד: בתחרות מוזיקה כמו 'אמריקן איידול' יכול להגיע לאודישן זמר בן 57 ששר מדהים - וזהו, הוא מעיף את השופטים ואת הקהל. הוא לא צריך לעשות חמישה פירואטים באוויר בשביל זה. בשירה יש המון דרכים לעניין ולרגש את הציבור הכללי. כדי להבין מחול, לעומת זאת, אתה צריך ללמוד עשר שנים. לכן, זה ללא ספק תחום פחות פופולרי ממוזיקה, וככזה, הוא מקבל פחות יחס".

וזו, אולי, הסיבה שעכשיו אתה כבר לא חם, במרכאות.
"זה לא מעניין אותי. אני, יש לי משימה: להיות מודל לחיקוי. מישהו שעושה שינוי. לא מישהו שרקד פה ושם. מעניין לי את התחת להיות בוגר ריאליטי. יש פה משהו שאני צריך לעשות: לעזור לאמנות הזאת. אני לא כמו הפיינליסטים האלה שיגידו לך שהכל סבבה ומגניב וזה. אני רוצה לפתוח את העיניים לקוראים. לגרום להם להבין ש'אתה לא חם כרגע' זו תשובה מטומטמת, פחדנית, מקובעת, עלובה. זה הרי לא מה שחשוב".

יוליה איגלניק בימי "נולד לרקוד" (צילום: יח"צ)

גם יוליה איגלניק, הזוכה הגדולה (נגיד) של העונה השנייה (שנקעה את רגלה בבוקר הגמר והופיעה פצועה) כבר הפסיקה מזמן ליישם את המהות שלשמה נולדה (לרקוד). אחרי סיבוב קצר של גריפת ז'יטונים בדמות הופעות בפסטיבלים, במופעי מחול יוקרתיים ובמחזות זמר, היא המשיכה ללימודי משחק ב"בית צבי", עשתה כמה הצגות ילדים, לימדה כוריאוגרפייה ולבסוף פרססה חזרה אל המקום שממנו הגיעה ל"נולד לרקוד" - התעמלות אמנותית.

בשנים האחרונות איגלניק מאמנת קבוצות בענף האולימפי הזה, מגיעה להישגים מרשימים (קבוצתה הקודמת בבאר יעקב זכתה השנה באליפות הארץ), ולטענתה, לא מתגעגעת אפילו בקטנה לענייני השואו-ביז. "נטשתי את עולם הבמה כי זה עולם מסריח", היא מסבירה, "זה עולם מאוד צבוע ותחרותי - וקשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להתעלם מזה. אתה כל הזמן נע מפרויקט לפרויקט, מצפה בכיליון עיניים שייקחו אותך לאיזו הפקה ויש הרבה תקופות שאתה נשאר בלי עבודה. נו באמת, אני צריכה לספר לך מה זאת התעשייה המסריחה הזאת?".

לא יודע, את זו שהשתתפה בתוכנית ריאליטי.
"נכון, כי אני מאוד-מאוד תחרותית - ובסופו של דבר זה אולי קצת פגע בי שם. אחרי שזכיתי למרות שהופעתי עם פציעה קשה ברגל, כל הזמן שאלתי את עצמי אם זה באמת מגיע לי או שסתם נתנו לי את הפרס מתוך רחמים. במשך הרבה זמן הרגשתי ככה, שריחמו עלי, אבל בדיעבד הבנתי שזה לא נכון. הגעתי לרביעייה האחרונה כי באמת הייתי טובה ובאמת אהבו אותי.

"בסך הכל היתה לי שם חוויה מדהימה. הייתי צעירה, בת 21, וכל תשומת הלב היתה עליי. היום, כשאני נזכרת בתקופה הזאת, אני רק טיפה מצטערת על זה שלא נתתי לעצמי להיפתח שם עד הסוף. כל הזמן אמרו לי שם שאני נורא נשית וסקסית, אבל בגלל שהיה לי אז בן זוג קנאי, לא יכולתי לעשות עם זה כלום. הוא באמת היה נורא קנאי - והיה לו נורא קשה עם זה".

למאיה אמיתי, שהגיעה לגמר העונה הראשונה וסיימה במקום הרביעי, לא היה חבר קנאי - אבל גם היא זוכרת משם תסכול שנוגע למראה חיצוני. "לא הבנתי שאיך שאני נראית זה סופר חשוב", היא אומרת, "סמכתי על ההפקה שתכוון אותי טיפה, שתעזור לי להבין שאם אני מצטלמת בבגדים ג'יפה באמצע חזרות ונראית כמו מישהי שיצאה ממכונת כביסה זה עובד לרעתי, לא היה לי את הדבר הזה. לא היתה הכוונה. בוא נגיד שהיום, אם הייתי עושה את זה שוב, הייתי משתדלת יותר לחשוב איך אני נראית, מה אני אומרת ואיך אני מביאה את האישיות שלי לידי ביטוי בתוכנית. היא לא מספיק היתה שם. אני מרגישה שלא הבאתי למסך את הדבר הזה, וחבל, כי אני אחלה בנאדם".

היום, אגב, אמיתי בכלל בהייטק (מנהלת מחלקה בחברת אונליין מרקטינג). "כן", היא מאשרת, "זו באמת היתה תפנית מאוד חדה, אבל מאז ומתמיד היה לי צד ריאלי. למדתי חמש יחידות מתמטיקה וביולוגיה, עשיתי תארים בכלכלה ובמינהל עסקים, ובכלל, תמיד הרגשתי שהריקוד זה לנשמה והלימודים זה לראש - אבל בשורה התחתונה עזבתי את המחול כי לצערי הרב אי אפשר לתחזק קריירה של רקדנית בארץ לאורך שנים, וגם כמעט שאין בזה כסף. בסופו של דבר, עם השנים, רציתי להגיע למשהו מעט יותר טוב מקיום עצמי דחוק. אני לא יכולה להלגיד לך שאני לא מתגעגעת לזה בכלל, כי אני כן, מאוד - אבל בסדר, החלטתי לשים את זה בצד לטובת דברים אחרים ואני שלמה עם זה".

דוד דביר (צילום: יוסי צבקר)

הרקדן (לשעבר) ארתור אסטמן, מצדו, שהגיע למקום השני בעונה השלישית (בה זכה נתנאל בלאיש), ויתר בשלב מסוים על המחול המקצועני לטובת ציור ותיאטרון. "האמת היא שהתוכנית דווקא כן פתחה לי כל מיני דלתות, רק שלא ממש השתמשתי בהן, כי הן היו בוויב של חלטורות", הוא אומר, "במקום זה, חזרתי ללהקת המחול הקיבוצית והמשכתי שם עוד איזה שנה ואז עזבתי את הלהקה יחד עם חברה שלי, עברנו לתל אביב ומאז אנחנו עושים כל מיני פרויקטים אמנותיים. עשינו, למשל, תערוכת ציורים שמאוד הצליחה ואני עושה גם מופע יחיד בתיאטרון 'קליפה' שנקרא 'אחר צהריים פלוס ערב עם סאונד'. בכלל, העובדה שהתחום של המחול בארץ די מצומצם גורמת לזה שאתה, כרקדן, נמצא כל הזמן בקשר גם עם תחומים אחרים - וזה לא דבר רע".

גם לצפות ברקדנים אנונימיים בטלוויזיה זה לא דבר רע, אבל כן דבר קצת משעמם. לכן, כנראה, הסתכמו חייה של "נולד לרקוד" בשלוש עונות בלבד, פלוס חצי עונה מביכה במיוחד של ריאליטי-המשך שנקראה "מלחמת העולמות" ובהמשך, כדי לבדל את עצמה ממבצע "עופרת יצוקה" שהתקיים במקביל, שינתה את שמה ל"לא נפסיק לרקוד" (ונחתכה מהמסך בגסות חסרת תקדים, עם הדחה המונית, מעוררת רחמים, של עשרה מתמודדים ביחד).

ובכל זאת, מתברר שבקשת עדיין לא מפסיקים לרקוד ועובדים כעת על פורמט לריאליטי ריקודים חדשה. "אני דווקא מאוד מתגעגע לזה", מודה דוד דביר, שגילם ב"נולד לרקוד" את תפקיד השופט הקשוח והמרושע. "זה נורא קידם את המודעות של גברים בארץ לריקוד ואת ההשתלבות שלהם בתחום. זה באמת עשה באז נורא גדול בסטודיואים. המון בנים מגיעים אליי מאז. חוץ מזה, נורא אהבתי את הדו שיח שהיה לי שם עם הרקדנים ההזויים. אהבתי להיות השופט הרע, כמובן, אבל גם נקשרתי שם מאוד לכמה רקדנים - ואת אור כחלון ממש אימצתי כבן".

למה, לדעתך, התוכנית לא שרדה יותר משלוש עונות ורבע?
"כי הרייטינג לא הספיק להם, כמובן. הם רצו 30 אחוזי צפייה בכל תוכנית, אבל בריקוד זה לא עובד ככה, כי זה תחום הרבה יותר מצומצם ממוזיקה. מראש הצעתי להם לעשות עונה פעם בשנתיים, אבל הם לא הסכימו - וזהו, ככה זה נגמר. למרות זאת, אם יציעו לי עכשיו להשתתף, כשופט, בתוכנית חדשה שנוגעת למחול, אני אשמח לקחת בזה חלק - אבל קודם שיציעו".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully