פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      התינוקת של כולנו: "ברידג'ט ג'ונס בייבי" הוא משב רוח חיוני, חינני והכרחי

      לאחר תריסר שנות הפסקה, ברידג'ט ג'ונס ורנה זלווגר חוזרות לקולנוע בשלישית, וטוב שכך: כי יותר מאשר שהן צריכות אותנו, אנחנו צריכים אותן ואת הרומנטיקה המתוקה שלהן

      התינוקת של כולנו: "ברידג'ט ג'ונס בייבי" הוא משב רוח חיוני, חינני והכרחי

      המשכונים הם כבר חלק בלתי נפרד מן הנוף הקולנועי, כולל כאלה שמגיעים שנים רבות לאחר קודמם. ובכל זאת, אי אפשר שלא להשתומם מעט נוכח קיומו של "ברידג'ט ג'ונס בייבי", הפרק השלישי בסדרת הקומדיות הרומנטיות על פי ספריה של הלן פילדינג, שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון.

      לא רק בגלל שכוכבת סדרת הסרטים, רנה זלווגר, כבר מזמן הפכה משחקנית מובילה לגיבורת מדורי ה"לא תאמינו איך היא נראית היום" למיניהם, אלא בעיקר בשל סיבה אחרת: מכל הז'אנרים, סוגת הקומדיה הרומנטית היא זו שספגה את הצניחה הכי מוחצת בפופולריות שלה בעשור האחרון, ועם ובלי קשר לכך, המתקתקות שמייצגת דמותה של ברידג'ט ג'ונס אינה מתיישבת עם הרוח הצינית שנושבת כיום בעולם הקולנוע.

      אך למרות כל אלה, הרווקה הבריטית בגילומה של זלווגר מתגלגלת לעברנו בשלישית, ומחזירה עמה גם את אחד מן האקסים המיתולוגיים שלה, מארק דארסי, אותו משחק כרגיל קולין פירת'. לעומת זאת, יו גרנט, שכיכב גם הוא כיקיר לבה בשני הסרטים הקודמים, כבר אינו חלק מעסקת החבילה, ועלילת "ברידג'ט ג'ונס בייבי" מוצאת דרך שנונה ואלגנטית כדי להסביר את היעלמותו.

      את החלל שלו ממלא פטריק דמפסי, הלא הוא מק'דרימי מ"האנטומיה של גריי", שבעקבות הצלחת הסדרה נחשב בשלהי העשור הקודם לאחת ההבטחות הגדולות של חתיכי הוליווד בדורו, אבל לא השכיל לממש זאת, הרבה בגלל דעיכת הז'אנר הרומנטי. כאן, הוא מגלם מומחה אמריקאי למציאת אהבה ברשת, שהתסריט מתארו כאדם אמיד עם איבר מין גדול, והגיבורה פוגשת בו במקרה ומוצאת עצמה נקרעת בינו לדארסי הישן והטוב.

      למשוואה זו, כפי שמרמז שם הסרט, מצטרף בשלב מוקדם גם עובר, שברידג'ט נושאת אותו ברחמה בלי להיות בטוחה בזהות אביו, ומכאן והלאה מתפתחת קומדיה רומנטיות של טעויות, המשלבת בין התחבטויות סנטימנטליות לגזים, אי הבנות מצערות לסלפסטיק.

      ברידג'ט ג'ונס בייבי (יח"צ)
      משלב בין התחבטויות רגשניות לסלפסטיק. מתוך "ברידג'ט ג'ונס בייבי" (צילומים: יח"צ)

      את כל זה מנווטת הבמאית שרון מגוויר – מי שהיתה אחראית לפרק הראשון בסדרה, ואז דילגה על השני ועמדה מאחורי "Incendiary" הדרמטי והמחפיר מ-2008, ולא שבה לאחר מכן לביים סרט עלילתי ארוך. כאן, מגוויר חוזרת לפורמה, ומניפה מחדש את שרביט הבימוי באופן קליל ונעים.
      הדברים הללו אמורים גם לגבי זלווגר, שאף היא חוזרת לעצמה, ובצדה פירת' ודמפסי מספקים גם כן תצוגות שופעות קסם. את השלישייה הזו מקיפה להקה מוצלחת של שחקני משנה, ובראשה אמה תומפסון, המגלמת רופאה מיילדת חריפת לשון, ואף השתתפה בכתיבת התסריט.

      לאור נוכחותה של תומפסון בצוות הכתיבה, לא פלא כי עבודת התסריטאות כאן טובה, והתוצאה משעשעת. בהקרנה המסחרית בה נכחתי, היו בקהל גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, וכולם צחקו ללא הרף ובגרון ניחר. יפה גם שהתסריט מצליח לשלב בתוכו התייחסויות למושגים עכשוויים דוגמת טינדר וקליק-בייטים, בלי לחטוא בטרחנות שמתלווה בדרך כלל לסרטים המנסים לשים את האצבע על הדופק.

      הודות לכל אלה, הצפייה ב"ברידג'ט ג'ונס בייבי" מהנה, ורק שני אלמנטים פוגמים בה: הפסקול השגרתי לעייפה, שכולל פזמונים טחונים מהסוג של "ממבו איטאליאנו" ו"Jump Around" (די! כמה אפשר?) ואורכו של הסרט – לא פחות מ-123 דקות.

      ברידג'ט ג'ונס בייבי (יח"צ)
      היא אחלה! היא חמודה! נשאו אותה על כפיים! מתוך "ברידג'ט ג'ונס"

      צריך סיבה טובה כדי למשוך את הזמן כל כך הרבה, ולסרט זה אין אותה. 123 דקות הן לא דבר מובן מאליו אפילו בשביל אפוס היסטורי, לא כל שכן עת מדובר בקומדיה רומנטית פשוטה. האורך של "ברידג'ט ג'ונס בייבי" מופרך ותמוה, ובנקל הוא היה יכול להיות קצר בחצי שעה או יותר.

      אך למרות המגרעות, זהו בסך הכל קאמבק מוצלח. הסרט חביב בהחלט, ובתוך העננה הקודרת שמחכה לקהל הבוגר בקולנוע של ימינו, הוא מתגלה כמשב רוח חינני וחיוני. אם לפני הצפייה עוד אפשר היה לתהות מה בער לברידג'ט ג'ונס לצוץ שוב בחיינו, הרי כי בסופה מתברר - יותר משהיא צריכה אותנו, אנחנו זקוקים לה.