לפני זמן מה, פגש יגאל נאור במקרה את הבמאי ברטראן טברנייה. הקולנוען הצרפתי המהולל זיהה אותו משלל הופעותיו ביצירות קולנועיות וטלוויזיוניות בינלאומיות, למשל "מינכן", "הומלנד", "אשה מכובדת" ועוד, ושאל אותו -"ובאיזה סרטים ישראלים שיחקת?". בתגובה לכך, מספר השחקן, הוא נאלץ להודות במבוכה - "כמעט כלום".
ואכן, עד לאחרונה, רק דבר אחד נעדר מן הרקורד של נאור: מסה משמעותית של תפקידים מרכזיים בסרטים תוצרת הארץ. על הבמה, ממש לא חסרים לו כאלה, ומשנות השמונים והלאה כיכב בעשרות הצגות בתיאטראות שונים, אבל על המסך הגדול כמעט לא ראינו אותו. לפני עשרים שנים זכה בפרס אופיר לשחקן משנה על התצוגה שלו ב"קלרה הקדושה" של ארי פולמן ואורי סיון, וקשה גם לשכוח את הופעתו ב"הכוכבים של שלומי" של שמי זרחין מ-2003, אבל בכך זה פחות או יותר הסתכם, ודווקא אחד השחקנים המקומיים הכי עסוקים ומוערכים מעבר לים, לא נטל חלק בתור הזהב העכשווי של הקולנוע הישראלי.
אך כעת, לאט-לאט, חוסר האיזון הזה מתחיל להשתנות. הסנונית הראשונה לכך הגיעה לפני כשנתיים, עת כיכב נאור ב"מפריח היונים", העיבוד של נסים דיין לספרו של אלי עמיר שהתגלה כאחד הלהיטים המקומיים הגדולים והמפתיעים של העת האחרונה. לא מזמן הצטלם ל"מכתוב", סרטם העלילתי הראשון של חנן סביון וגיא עמיר, יוצרי "עספור", ועד שזה יגיע, אפשר יהיה לראותו כבר מן השבוע הבא, חמישי 29 ביוני, ב"ישמח חתני" של אמיל בן שמעון, שאמנם לא מועמד לפרסי אופיר רבים, אבל לפי ההערכות צפוי להתגלות כאחד משוברי הקופות היחידים תוצרת הארץ ב-2016 השחונה.
יגאל נאור חותם למעריץ בפרמיירת "300: עליית האימפריה"
אני פוגש את נאור ליד ביתו שברמת החייל לקראת צאת הסרט, והוא מספר לי מה עמד מאחורי המהלך הזה בקריירה שלו. "לפני שלוש שנים אמרתי לעצמי שזה מטומטם שאני לא עושה קולנוע בארץ", מספר השחקן. "אני הרי נורא אוהב דברים שנעשים פה, אז למה לא? וברגע שאיפשרתי את עצמי לעשייה, אז זה התחיל לקרות, לשמחתי הרבה. אני מת לעבוד פה".
שזה מצחיק, כי נראה שרוב השחקנים והיוצרים בארץ מתים לעוף מפה.
"אחרי כמה שנים, הקסם הגדול של לעבוד בחוץ לארץ - עובר. הציעו לי רילוקיישן לאל.איי וחוזה קבוע, אבל אני לא זז מפה. נכון, שם אני מתפרנס היטב, ולעומת זאת, בארץ אי אפשר להתפרנס מקולנוע, אבל פה זה המקום שלי. טוב לי פה, אפילו אם בשעתיים מעבר לים אני מרוויח כמו על סרט שלם כאן".
טוב לנאור גם בירושלים, שבה מצלמים את רוב הסרטים הישראלים בימינו, וצילומו גם את "ישמח חתני". ההפקה הצטלמה בשיא המתיחות הביטחונית, אבל אפילו זה לא הפריע לו. "אלה היו ימים של פצצות וסכינים, והסתובבנו בסמטאות בחשש שמישהו ידקור אותנו, אבל התאהבתי בעיר", הוא מספר, "יש משהו ברוח שלה, היא משרה עליך שלווה, בניגוד למה שקורה כשמצלמים בתל אביב".
הסרט משוטט ברחובות הקטנים של ירושלים כדי להציג סיפור על קהילה קטנה, שחיה בהרמוניה מושלמת עד הגעתו של רב צעיר וכריזמטי, בגילומו של אביב אלוש. הוא מנסה להוליך את המסורת שלה לכיוונים חדשים וקיצוניים, על חשבון זכויות הנשים בה. אלה, כמובן, ממהרות להתקומם, ומובילות מחאה כדי להחזיר את הסדר לקדמותו.
את המורדות מגלמות אורנה בנאי, אוולין הגואל, עינת שרוף ורבות אחרות, ונאור מככב בצידן כבעל חנות תבלינים עדין ומאופק, שדווקא מקבל את דבריו של הרבי בלי התקוממות. זו אולי אחת הדמויות הכי שקטות ועדינות שהשחקן גילם על המסך הגדול, ולכן הוא חשש לקראתה. ככה זה: אחרי שגילם את הרודן העירקי במיני-סדרה הבריטית "ביתו של סאדאם", את הגנרל אל ראווי בסרט ההוליוודי "שטח ירוק", את גורודיש על במת הקאמרי ואת איציק מרדכי ב"קו 300", הסדרה האגדית מבית היוצר של ערוץ 1, המעבר לדמותו של שה תמים אינו טבעי ומתבקש.
לכן, אף שמעבר לים הוא כבר מסרב לאודישנים ומבקש מן המפיקים פשוט לשבת ולצפות בעבודותיו מפעם במקום להטריח אותו למבחני בד, כאן נאור עצמו התעקש על כך שיבחנו אותו לתפקיד.
"אמרתי לבמאי 'אני לא בטוח שאני מסוגל לעשות את זה, לא בטוח שאני השחקן המתאים לדמות עדינה, שקטה, מופנמת, מקבלת וסופגת'", הוא מסביר. "ביקשתי ממנו - 'בוא נשב, תפעיל מצלמה ותקח כמה זמן שאתה רוצה כדי לראות שאני באמת מתאים', ואז הוא השתכנע שאני הבחירה הנכונה, אז מה כבר יכולתי להגיד? בעיה שלו. שמחתי בכך, כי רציתי סוף כל סוף תפקיד כזה. כמה אפשר לגלם רודנים ומפלצות כוח ושלטון? זה כבר לא מעניין אותי".
הדמות שלך רכה בעיקר כשהיא באה במגע עם ילדים, ואתה מצטייר בסרט כסבא הטוב בעולם. במציאות, יש לך חמישה נכדים. אולי הם אלה שפתחו אותך לגלם תפקידים כאלה?
"הנכדים שלי בהחלט פתחו אותי לעולם רגשות שאני עצמי לא הכרתי. המון שנים הייתי מנותק במידה מסוימת מאבהות רגשית. אבהות אצלי היתה משהו מאצ'ואיסטי ואחראי יותר. עם הנכדים זה לגמרי אחרת. ויש גם עוד דברים שפותחים אותך: נגיד, זה שאתה נהיה כמעט בן שישים, כלומר בכיוון שאתה תכף מת. אני חושב שעברתי משהו. עברתי איזשהי פאזה מסוימת".
חוץ מהדמות שלך, מה עוד מצא חן בעיניך בתסריט?
"כל הדמויות. מה שאני אוהב ב'ישמח חתני', שזה סרט על כל האנשים שהם לא X. הגיבורים כאן הם לא סלבז, הם לא מדליקים, הם לא עשירים, הם לא מסכנים והם לא אבו-ענטרים. הם כל האנשים שהם לא. זה אנשים שלא עושים עניין, לא מהחיים ולא מעצמם, ואין מעצבן יותר מפוצים שכן עושים את זה, כי הרי כולנו בסך הכל כלום שעובר פה. האנשים בסרט הם היומיום. בבוקר הם קמים וחיים את יומם, ובערב הם הולכים למיטה לישון את לילם. גם הרבי שנכנס לעולמם הוא לא איזה רבי מלובביץ', הוא איזה ילד שלא רוצה להזיק לאף אחד. מבחינתו, הוא עושה רק טוב. הוא לא אגואיסט, הוא לא גונב כסף לכיס, הוא לא איזה מניאק, לא איזה טרטוף, והוא לגמרי מאמין במה שהוא אומר".
ולמה הדמות שלך, ושאר הגברים בקהילה, הולכים שבי אחריו?
"אני למדתי בישיבה שנה, ויכול להעיד שנורא קל להיגנב על 'זה'. 'זה' מגניב, וחכם, ומלא הומור, ובהינף יד אתה נשבה. זה עולם שמסדר אותך, היום גם מבחינה כלכלית פה ושם, וזה חלק מהטריק. אבל הסרט לא יוצא נגד התופעה הזו או נגד שום דבר אחר. הוא לא נגד. הוא בעד. זה סרט שבא ואומר - תצחקו, תאהבו אחד את השני, ראבק, תהיו חברים, תהיו קהילה".
הוא גם בעד קול ההיגיון הנשי.
"אם נשים היו מובילות את העולם, אנחנו הגברים היינו חיים נפלא. הסיכוי שלהן להוביל את העולם למקום יפה וטוב יותר גדול בהרבה משל הגברים. הסרט מראה שכשהן משתמשות בכוח שלהן, הן עושות זאת בחוכמה, בטעם ולעניין, ולא סתם כדי לעשות אבו-עלי".
דיברנו על דת ועל מגדר, ונותר עוד צלע אחד במשולש הנצחי של הדיון הציבורי בישראל. קראתי בעבר שאתה לא אוהב כל כך לדבר על העניין הזה, אבל קשה להתעלם מכך של"ישמח חתני" יש מכנה משותף עם "מפריח היונים" וזה...
"מה, העניין העדתי? תגיד לי, איזה עדה הם החבר'ה ב'ישמח חתני'? תגדיר לי? זה נורא לא מוגדר, נכון? וטוב שכך. תראה, זה לא סרט על ירושלמים, לא סרט על דתיים, וזה לא סרט על מזרחיים. 'מפריח היונים' היה על יהדות עיראק ודיבר ערבית מסוימת, ועם זאת הוא בעיני הסרט הכי פחות 'מזרחי' שראיתי, משום שלא היתה בו העמדה של זה מול זה. הוא היה הדבר עצמו. אז להגיד עלו שהוא 'מזרחי' זה כמו שתגיד על סרט שהופק במקסיקו שהוא 'מקסיקני'. נו, אז הוא מקסיקני, אז מה? מה אתם רוצים? אני לא מסתכל על שום דבר ברמה הזו. אני שייך לדור, שבו זה היה קיים בילדות שלי, אבל משם והלאה, לא נמנע מאף אחד לטפס למעלה".
אבל אתה מסכים עם זה שלכל הפחות, פעם דברים היו אחרת.
"זה היה. אין לי ספק שזה היה, וזה היה קטע רע שאנשים חשבו שהם שווים יותר כי הם היו פה קודם. הם חשבו שהם מחונכים יותר ושהתרבות שלהם נעלה יותר ושכולם צריכים להתיישר על פיה. אבל השנים עברו, ובעיני זה נגמר. מי שהיום מחזיר את זה - מטומטמות למיניהן או מנוולות למיניהן, ואולי הן גם וגם, והכי מסוכן שהן לא מטומטמות אבל הן כן מאוד מנוולות. מי שמחזיר את זה - הוא פושע. אין לי מה להגיד ואני לא איכנס לזה, משום שזה מעניין את התחת שלי".
ובכל זאת, נאור ממשיך במונולוג המרתק: "אני, שנולדתי למשפחה עירקית, ודיברתי עירקית עד גיל חמש ולמדתי עברית רק בגן חובה, אני מאוד אוהב את כל התרבות האשכנזית למיניה, מאוכל ועד מוזיקה, מחזנות ועד שירה, כל מה שאתה רוצה, וזה לא מונע ממני להיות מטורף באותה מידה על תרבות ערבית ועל פריד אל-אטרש. אני קורא לעצמי ערבי-יהודי, או לפחות אשתי קוראת לי ככה, ולפעמים אני קורא לה 'אשכנזייה מסריחה' וזה נורא מצחיק אותנו וכיף לנו, כי אפשר להתייחס לזה בהומור ורצוי להתייחס לזה ככה. אחרת, מה אתה מנציח פה? איזה עוולה או טמטום אתה מנציח פה? אם לא כואב לי הראש, אני לא לוקח כדור. אין לי כאב ראש בעניין הזה, שום דבר לא כואב לי בעניין הזה.
"אז יבואו ויגידו, שאני מדבר ככה כי הצלחתי. נו, אז למה שאחרים לא יצליחו גם? מי מונע מהם? יש דברים שצריך לתקן, אבל בטח שלא צריך להשתמש בזה ולהחזיר את זה כאילו שאנחנו ב'סאלח שבתי'. ב'ישמח חתני' לא מעלים את הנושא, כי אין נושא, והדמויות היו יכולות להיות גם רומניות".
בהתייחס לכל זה, אני אומר לנאור כי יש אנשים, כולל כאלה עם יד על ברז התקציבים, שלא יאהבו את דבריו. בתגובה לכך הוא משתתק, מסמן אצבע משולשת ומכריז "תקליט את זה".
למרות שהשעה כבר מאוחרת, נאור מגלה סבלנות רבה ולא מאותת שעליו לחזור הביתה כדי להתכונן לטיסה נוספת, אז אני מרשה לעצמי לחזור לנקודת ההתחלה ולהעלות שאלה בנוגע לקריירה הבינלאומית שלו. בשלהי העשור הקודם, כשעוד דילג בין סרט אחד על המלחמה בעירק למשנהו, הוא חזה שהגל המזרח-התיכוני עומד להיעלם מן המסכים בארצות הברית ובאי הבריטי, מה שאכן קרה. כתוצאה מכך, בין השאר, גם אופי תפקידיו השתנה: הסרט הטרי "ההבטחה", בו מופיע הישראלי בצד כריסטיאן בייל, עוסק ברצח העם הארמני, וב"ריביירה", הסדרה של Sky Atlantic אליה הוא מצטלם עתה, ליהקו אותו לתפקיד גנגסטר אלבני.
"היה לי ברור שזה יקרה", אומר על כך נאור. "הם הפסידו כסף בלי סוף על הסרטים האלה. המזרח התיכון הרי לא מעניין את התחת של אף אחד. מבחינתם, האזור הזה הוא סתם משהו שמפריע להם לשקט של הקרואסון והפואה-גרא והבאגט או מה שזה לא יהיה במדינות אחרות באירופה, ובאמריקה? אותם בכלל מעניין רק מה מחיר הדלק וכמה צריך לנסוע בשביל לקנות יותר בזול. התרבות האמריקאית זה החרטא בהתגלמותו. זו אומה שמכורה למולך בשם כסף, וביני לזה אין שום דבר. הכל שם זה שופינג ושופינג, והאלימות והגזענות נוראית".
אתה עוקב אחר מערכת הבחירות שם?
"שמע, המחשבה שהדביל הזה טראמפ ינצח - זה כאילו שסטאלין יגיע לשלטון. היית מקבל את זה? הוא אשכרה מסוכן. יש סיכוי שהוא ייבחר, כי גם קלינטון לא מציאה גדולה, ויש חשש שעוד יתגלה משהו מסריח ויפיל אותה. אבל אם בכל זאת תיבחר, זה מעורר אצלי ציפיות, כי היא מספיק קריזיונרית בשביל לעשות פה אולטימטום, ושום דבר לא יזוז כאן אחרת. עשרים שנה אני כבר אומר - חבר'ה, שימו לנו את הפטיש בראש, רבאק, אחרת לא יזוז פה שום דבר".
כחודש לאחר ש"ישמח חתני" יגיע לאולמות, נציין עשרים שנים לצאת "קלרה הקדושה". איך אתה מסתכל על הסרט הזה, במרחק הזמן?
"זה סרט מדהים, גאוני, יציאה שאתה לא מאמין. הוא שבר סטיגמה של קולנוע ישראלי, ואני משוגע עליו. אם אתה שואל לגבי החוויה האישית שלי - אז בזמן הצילומים, לא היה לי מושג מה אני עושה. שיחקתי שם לגמרי תיאטרון. מבחינתי הייתי שחקן תיאטרון שבאו ואמרו לו לעשות סצנה, ומצלמה צילמה אותו. לא היה לי מושג קל שבקלים מה זה קולנוע. לקח לי כמה שנים טובות ללמוד את זה".
הדמות שאתה מגלם ב'ישמח חתני' ידועה בשל סלט הפירות האלוהי שלה. זו גם מנת הדגל שלך? או שיש לך ספציאליטה אחר?
"בעיקרון, אני מבשל לא רע בכלל. פעם הייתי עושה אוכל צרפתי עד הסוף, אבל אז קרו שני דברים: הבן שלי נהיה שף, אז פרשתי לאחור והשארתי לו את הבכורה; ואני עצמי נהייתי צמחוני, אז איזה מנות דגל אני כבר יכול להכין? אני מבשל טופו וירקות".