קראו את הפרק הראשון של "האורחים" מאת אופיר טושה גפלה

6 בינואר

לפני חמישה ימים התחולל אסון. המחשב קרס וכל הניסיונות להפיח בו רוח חיים נכשלו. מזמן הייתי צריך להחליף אותו. שמונה שנים הוא בבעלותי, וכבר ארבע פעמים תיקנתי אותו. בכל פעם שהתקלקל הבטחתי לעצמי שזאת הפעם האחרונה ושבקרוב ארכוש מחשב חדש, ובכל פעם שחזר מתיקון הרשיתי לעצמי לשכוח.

אחרי המטמורפוזה היו לי סיבות מצוינות לא לרצות להחליף אותו. ידעתי שיום אחד הוא יקרוס, והתכוננתי ליום הזה בדרך ההגיונית היחידה – גיביתי הכול. שלחתי לעצמי מסמכים בדואר אלקטרוני, שיתפתי את הענן הווירטואלי באותם מסמכים, ליתר ביטחון, והעתקתי את כל המסמכים לדיסק קשיח חיצוני, כך שכאשר תגיע שעתו האחרונה של המחשב, לא אאבד דבר.

לא בזבזתי זמן ורכשתי מחשב חדש. בערב, לאחר ששבתי מהעבודה, העברתי אליו את כל החומרים החשובים מהדיסק החיצוני ועמדתי לכתוב ביומן. לתדהמתי, היומן - שאותו לא שמרתי במחשב, מחשש שייחשף לעיניים זרות - נעלם כלא היה. לא הבנתי כיצד ייתכן שהיומן נעלם מהדיסק החיצוני, עד שנזכרתי שבלילה הקודם נפל מידיי ונחבט בחוזקה ברצפה. עברתי בשבע עיניים על מקצת המסמכים ששרדו והשתמשתי בכל האמצעים הידועים לי כדי לאתר מסמך שנעלם, ללא הועיל. היומן נגוז. לא המתנתי ליום המחרת ולקחתי את הדיסק החיצוני למכר שמתמחה בשחזור מסמכים. הלה הבהיר לי במבט נבוך שאין אפשרות להושיע את היומן האבוד. כל מילות התחנונים לא עזרו. כששאל מדוע לא שלחתי אותו לעצמי במייל או בענן, מלמלתי "לא יודע", למרות שידעתי. בגלל הפחד שמישהו יקרא את מחשבותיי הפרטיות (כאילו למישהו אכפת), העדפתי להרחיק את היומן מן המרחב הווירטואלי והסתפקתי בשמירה פרימיטיבית על המסמך יקר הערך והתעלמתי מהסיכון שבדבר. המכר ניסה לעודד אותי, אמר "לא נורא" לא משכנע, וודאי חשב שאיני מזהה בעיניו את האימה מפני התרחשות דומה בחייו.

נהגתי כל הלילה, המום. סירבתי להאמין שהיומן שטיפחתי במסירות זה ארבע וחצי שנים התנדף מן העולם. מאז המטמורפוזה כולם מנהלים יומן אישי – חלק כותבים, חלק מקליטים את עצמם, וחלק מדברים מול מצלמת וידיאו על בסיס יומיומי. הדחיפות שבתיעוד נהייתה לערך עליון. דווקא אני הצטרפתי באיחור למתעדים. לא רציתי לנהוג כמו כולם, אפילו בחדרי חדרים. תמיד סלדתי מחקיינות, וקיוויתי שאמצא פתרון מרשים יותר. אחרי שישה חודשים אחזה בי בהלה. אולי הצדק עמם? אולי ההתעקשות הילדותית שלי לנהוג אחרת מכולם תתנקם בי בעתיד? ואולי מה שקרה פעם אחת יקרה פעם נוספת? אבל חשתי אז תיעוב כלפי יומנים אישיים ובעליהם. מה, אני נערה מתבגרת שמגוללת את הגיגיה העלובים ומטפחת בסתר שאיפות נרקיסיסטיות שסודותיה הכמוסים יהיו לנחלת הכלל, או שלכל הפחות ייפלו לידיו של קורא ראוי? יומן? ברצינות?

קמתי, עשיתי, הלכתי לישון, וחוזר חלילה? ואולי הקבס שהעלה בי הרעיון נבע מהרגלי המגונה לדבר עם עצמי בדלתיים סגורות, כשאף אחד לא שומע? איזו תועלת תימצא לי אם אעביר את מילותיי אל הצג? התשובה לא בוששה לבוא. הרי לא אוכל להתחייב שכל אימת שיתחשק לי לדבר אזכור להפעיל מכשיר הקלטה, וכך תיפגם מלאכת התיעוד שנכפתה עלינו. ואם אהיה חייב לספר את שעל לבי, אבל אמ?צא במקום ציבורי שבו עדיף לשתוק? בסופו של דבר הבנתי שהתמהמהותי מזיקה לי והתחלתי לכתוב. במשך ארבע שנים וחצי. סיפרתי, ואז חזרתי וקראתי מדי פעם, משנן את עברי כדי לוודא שלא ייעלם. פרטתי את חיי לימים, לחוויות, לתחושות, לאוננות הנפש המטופשת הזאת, שלמרבה הכעס הסבה לי הנאה לא מבוטלת. אני ואני ואני ואני, שחס וחלילה לא אהיה למישהו אחר. ואז קרס המחשב.

למחרת האסון התקשרתי למשרד והודעתי שלא אגיע. גו?ד לא שאל שאלות מיותרות, ואני התהלכתי בבית עד שהסחרחורת אילצה אותי להתיישב. סירבתי להאמין. נזכרתי בחלום בלהות של רענן עדולם, שחלם פעם שספר שכתב נמחק בשלמותו; הסופר האומלל ישב מול המחשב, ידיו קשורות מאחורי גבו, וצפה מבועת במילותיו נמחקות לאחור, מהמילה האחרונה עד המילה הראשונה, כאילו היו גדודי חרקים שהודברו לנגד עיניו. קיללתי את הסופר שהציל את חיי ומיאנתי לשקול ברצינות את הרעיון להתחיל לגולל את קורותיי מחדש, לנוכח כל העבודה שירדה לטמיון. הייאוש העצים את אזלת היד. להתחיל מחדש, כמו לפני ארבע וחצי שנים. למחרת הודעתי לגו?ד שאגיע למשרד באיחור, ושוב לא מצאתי בי את הכוחות לצאת מהבית. גו?ד לא הציק, ורק כשהיה מוכרח התקשר והתייעץ אתי בסוגיה מקצועית. ידעתי שהוא יודע שמשהו קרה, והערכתי אותו על שתיקתו. מחר, הבטחתי לעצמי. ומחר הגיע, ולא הייתי מסוגל להגיח מדירתי אל עולמם של אלה שזיכרונותיהם עדיין שמורים. בקצות אצבעותיי חשתי דגדוג, צריבה, תשוקה לחדול מן השתיקה העצובה ולחזור לכתוב את היומן. געגוע פיעם בי אל תחושת הערך המזויפת שהרעיף היומן על ימיי, כשבאחרית היום, או השכם בבוקר שלמחרת, העליתי אל המחשב את הרגעים החשובים שנבחרו בקפידה. חייכתי כשנזכרתי במפגשים עם לקוחות יוצאי דופן או בחוויות חריגות, כשכבר בזמן אמת, עוד לפני שבקעתי מתוך הרגע, ידעתי שימצאו את דרכם אל היומן, כמעט כאילו הכתיב התיעוד את תפיסת המציאות שלי.

שלושה ימים לאחר שהופקע היומן מרשותי השתעשעתי במחשבה שאולי הגיעה השעה להיגמל מן התלות המיותרת, להפסיק לפחד מפני מטמורפוזה שנייה, להתנהל בחופשיות של אדם שזהותו מקובעת עד יומו האחרון. הנה אתה משוחרר מעריצות עברך, מאימת ההיעלמות. מיד הזכרתי לעצמי שרוב האנשים מסוגלים לדמיין את הנורא מכול, אך כשהנורא מכול אכן מתרחש אין שמץ דמיון בינו ובין מה ששיוו בנפשם. למציאות דמיון משלה. וברגע שקטסטרופה מתחוללת אנו נעשים מודעים לאפשרות שהיא תישנה, רק מעצם המפגש הראשוני והלא צפוי עמה. זהו. המנוולת התנחלה אי שם במוחנו, ואין לנו דרך לגרשה משם. ומאז שבוע המטמורפוזה הידוע לשמצה, לפני חמש שנים, כולנו יודעים שמה שקרה פעם אחת עלול לקרות פעם שנייה, חרף ההסתברות הקלושה. היומנים הם דרכנו העלובה לעמוד על המשמר, להבטיח לעצמנו שמשהו מאתנו יישאר. (כמה אני שונא את המעבר ללשון רבים. סולידריות של מוגי לב.)

השעות נקפו ואני התלבטתי בין פעולה לקיפאון. רציתי ללכת למשרד, או לארכיון, או סתם לבקר את הדר, להעמיד פנים שהבעיה באה על פתרונה או לפחות לשכוח ממנה לשעות אחדות. אפילו התחלתי להתלבש. דמיינתי את עצמי מגיע אל המשרד, ואת מבטו הערמומי של גו?ד שיבחן אותי ללא הרף כדי לרדת לשורש העניין, ואיך שנינו נדבר על כל נושא מלבד היומן, ואת המתיחות המגוחכת שתשתרר בינינו, ואז, כעבור שבוע, או חודש, או שנה, כשיום אחד הוא יחליט להיעלם לכמה ימים ללא התראה, ואני אאשים אותו בחוסר מקצועיות ואתבע ממנו הסבר, הוא יביט בי כמו ממרחק רב, יחייך במתיקות ויזכיר לי את הימים האלה בדיוק, כשאני נעלמתי ולא אמרתי מילה. רק בחלוף פרק זמן לא מבוטל, כשנדמה לך שהדברים נשכחו, הוא מטיח בך טענות שנשמרו בקנאות, כמו חיכו לרגע הזה ממש. גם אם אבלע את גאוותי ואספר לו על היומן שלא נותר ממנו זכר, יבהה בי דקה ארוכה, ושתיקתו תטמון בחובה תזאורוס של מילה אחת – 'טיפש', ואז, כשכבר לא אוכל לשאת את שתיקתו, ייאנח ויגיד שתי מילים, שיבעירו בי את חמתי. "הסנדלר הולך..." יפטיר ויניד בראשו. אני, שמפציר בכל לקוח לתעד ולשמור על התיעוד מכל משמר.
בסופו של דבר נשארתי בבית.

רק אתמול, בלי לייחד מחשבה נוספת לעניין, התיישבתי מול המחשב ופתחתי יומן חדש. הקלדתי ארבעה משפטים, והבנתי שטעות בידי. לפני המחשב, לפני מכשיר ההקלטה, לפני מצלמת הווידיאו, חובה לתעד בדרך הפשוטה ביותר. הלכתי לקנות מחברת ועט.

7 בינואר

יש הרגלים שלעולם לא ישתנו. אף פעם לא יכולתי לכתוב ביומן על יום מסוים לפני שהוא הסתיים. אני חייב לראות את התמונה המלאה כדי לדעת מה ראוי לספר ומה להשמיט. השעה עכשיו שש בבוקר, 8 בינואר, ואני יושב ליד השולחן בפינת האוכל וכותב על אתמול. התחושה מוזרה, קצת מלאכותית, כאילו היומן הזה זמני ולא יחזיק מעמד. הייתי שמח להסתפק בתיאור קורותיה הצנועים של יממה, שעות אחדות לאחר שהגיעה לק?צה, אבל אז אמעל בתפקידו הנוסף של היומן, לספר כל מה שקרה עד אתמול. מי יודע מה צופן בחובו המחר.

חזרתי למשרד. גו?ד הופתע לראות אותי. זיהיתי בעיניו חשש. ניחוח מטהר האוויר לא שיטה בי. האידיוט עישן במשרד. לא אמרתי כלום. אחרי שלוש שנים וחצי של עבודה משותפת, גם אני עושה דברים קצת אחרת בימים הנדירים שגו?ד לא מגיע לעבודה.
"בוקר טוב," אמר וסקר אותי.
"בוקר טוב. מצטער שלא..." פתחתי וגיחכתי לנוכח דריכותו. "הייתי צריך לטפל באיזה עניין."
"אין בעיה," אמר.
"היה משהו מיוחד?" שאלתי, והוא משך בכתפיו.
"שלושה שמחפשים את 'המקוריים' שלהם, שני וידואי נעדרים ועוד כמה שטויות."
"טקסים?"
"היום. בשתיים."
הנהנתי והתחלתי לעבוד.

רוב היום מחשבותיי היו נתונות ליומן האבוד. עדיין התקשיתי להאמין שהתחלתי מחדש. מפעם לפעם הצצתי בגו?ד וניסיתי לדמיין איך היה מגיב לו? איבד את יומנו. כלפי חוץ היה שומר על קור רוח, אומר שהשד לא נורא, אבל בחדרי חדרים היה יוצא מדעתו.

רוב היום מחשבותיי היו נתונות ליומן האבוד. עדיין התקשיתי להאמין שהתחלתי מחדש. מפעם לפעם הצצתי בגו?ד וניסיתי לדמיין איך היה מגיב לו? איבד את יומנו. כלפי חוץ היה שומר על קור רוח, אומר שהשד לא נורא, אבל בחדרי חדרים היה יוצא מדעתו.

לפנות ערב ביקרתי בבית הנטושים. רועי חיכה לי בקוצר רוח. עוד לפני שיצאתי מהמכונית ראיתי אותו עומד בפתח המבנה. רק כשהתקרבתי אל השערים קלטתי שבאתי בידיים ריקות. כמעט סבתי על עקביי, אבל הוא כבר הבחין בי ונופף לי לשלום. נופפתי לו בחזרה וניסיתי לחשוב על תירוץ הגיוני. בשנתיים וחצי שאני בא לבקר את רועי, תמיד אני מביא משהו - משחקים, ממתקים, ספרים, צעצועים - אפילו שהמנהלת אמרה לי לא פעם שאין צורך. "אתם מפנקים אותם יותר מדי," דיברה אליי בלשון רבים, כאילו כל האנשים שמבקרים את הנטושים הם חלק ממשפחה אחת גדולה. "טוב מאוד," עניתי לה וקיוויתי שזה לא יתנקם בי בהמשך. אם מתחשק לה, היא יכולה להחליט שאיני מבקר ראוי. רווק בן 35 מאמץ לו חבר צעיר. נשמע רע מאוד למי שלא בקיא בעובדות. בן רגע אני עלול להפוך מאדם רחום ואוהב לסוטה משוקץ. אני והפרנויות המגוחכות שלי. הרי אני לא הראשון ולא האחרון. מאות ואולי אלפים כמוני מעניקים שעה או שעתיים בשבוע לילדים המסכנים האלה. אני שונא את עצמי בכל פעם שאני הולך משם, לא רק מפני שאני מבלה שעתיים, לא יותר, במחיצתו, אלא בגלל כל הילדים האחרים שאני לא מבקר. מבטים פצועים, מתקנאים, אפילו שוטמים. אולי אני בכלל גורם לו נזק. אבל אני באמת אוהב אותו. מהרגע הראשון אהבתי את הילד הזה. והיום, כשהסתכלתי עליו, עומד בפתח ומחייך אליי בציפייה, חלפה בי צמרמורת. אני האדם שהוא מייחל לו, גולת הכותרת של השבוע שלו. הוא אמר לי כבר לפני שנה שאני המבקר האהוב עליו. אני לא אמור לשאול אותו על מבקרים נוספים, ובה בעת, המשפט שאמר הסגיר את קיומם. אין פלא. זה גורם לי לחשוש שבעתיים שאאכזב אותו, והוא יבכר מישהו אחר על פניי. אני חש רכושנות לא בריאה כלפיו, במיוחד כשאנחנו לא ביחד, ואף על פי שאני דורש בטובתו אני מודה שאני מדיר מקרבי מחשבות על המבקרים האחרים שלו. גם הוא נקודת אור בשבוע שלי, אירוע שאני מחכה לו בקוצר רוח, שגרת נס מופלאה. "אדם," הוא קרא ורץ אליי, ואני צחקתי וחיבקתי אותו, וברקע ראיתי את המנהלת מחייכת כמו חלב שהחמיץ. "אדם," עם הד...ם הארוך, העולץ, המרטיט. שאלתי אותו לשלומו והוא אמר, "טוב." התנצלתי שלא הבאתי כלום, והוא התעלם ואמר, "בוא, יש מלא לשחק." רועי ילד מעשי, הוא יודע שזמננו המשותף מוגבל, ולכן הוא מתכנן מראש מה נעשה. היום רצה לשחק משחקי קופסה, ועוד לפני שהתיישבנו אל השולחן ידעתי שלא נספיק הכול, כי הוא ערם בפינה לא פחות מארבע קופסאות. קינאתי בו על היכולת המפעימה להישאב לתוך המשחק ולשכוח את כל מה שקורה מסביב. הוא לא ראה את הילדים האחרים בחדר, ואת המבקרים שלהם, ואת אלה שאף אחד לא ביקר, ואותי, כשהתאמצתי להתעלם מכולם. אחרי שסיימנו לשחק מונופול אמר, "דמקה," וידעתי שביקש להרשים אותי, כי בסך הכול חלף חודש מאז שלימדתי אותו את המשחק. לא הרחק ממני עמדה ילדה ובהתה בנו. היא לבשה שמלה מעוטרת בעשרות דובונים קטנים והחזיקה בידה חישוק. רועי לא התייחס אליה כלל, ואני חייכתי אליה וקיוויתי שתבהה במישהו אחר. משאלתי התגשמה, והיא נטשה אותנו והמשיכה לעבור בין השולחנות האחרים, וכולם הגניבו מבט לעברה והעמידו פנים שהיא לא שם. קצת איבדתי את הריכוז במשחק ורועי נזף בי, כי יותר מכול שנא שאני מפסיד בכוונה. שאלתי אותו על הילדה והוא אמר בלי להביט לעברה, "טליה." "יש לה מבקרים?" שאלתי, והוא הרים את הראש מלוח המשחק, נעץ בי זוג עיניים חדות ואמר, "אתה שלי." פרצתי בצחוק. הוא חיכה חצי דקה ואז גם הוא פרץ בצחוק, וידעתי שהוא רוצה למצוא חן בעיניי. "אני שלך," הבטחתי והצלחתי לא לראות אותה.

בערב כמעט קרעתי את היומן לגזרים. חשבתי על עצמי כעל אדם שהולך ברחוב, ומאחוריו נשרך שובל אינסופי של עבר, מתפתל בין כבישים, חוצה מדרכות, מכתר בתים, מתרחק מהקרקע, מרחף בין צמרות עצים, מסתרבל בין גגות, מסתבך לאין שיעור. לא ידעתי איך אשתלט עליו וכמעט יצאתי לשתות, אבל המחשבה על חברת אנשים הניאה אותי מן העניין. לא רציתי לשתות אלא לשכוח. לשכוח כמו שכל האנשים ששמרו על היומנים שלהם יכולים להרשות לעצמם. "אני רוצה לשכוח קצת," אמרתי בקול. דיברתי שעה. אחר כך קצת הוקל לי. אף אחד לא יודע שאני מדבר עם עצמי, או אם לדייק, מדבר את עצמי אל החלל הקשוב. רק יותם ידע, ואמר שזה נורמלי לחלוטין.
יותם.

"האורחים" / אופיר טושה גפלה. הוצאת כתר, 361 עמודים.