האזנה ראשונה לסינגל "Villany" שגם פותח את האלבום החדש של לוקל נייטיבס (Local Natives) היתה מבלבלת. משהו בקצב ובמצב הרוח של השיר לא הרגיש לי נכון. איך זה שלהקה שבזכרוני היתה גרסה מעודכנת של הפליט פוקסס נשמעת פתאום יותר כמו תועבת המצעדים העכשווית 21 פיילוטס? מה פספסתי בדרך? מה חברי הלהקה פספסו בהגדרה העצמית שלהם שלוש שנים אחרי האלבום הקודם והיפהפה "Hummingbird" כשבחרו לקרוא לאלבום החדש שלהם "Sunlit Youth" נוער שטוף שמש ולהישמע בהתאם?
לפני שניגש לטפל באלבום כדאי רגע לטפל בזכרון. האזנתי שוב לשני האלבומים הקודמים כדי להבין האם התפנית אכן משמעותית כמו שחשבתי. התשובה היא לא. כלומר, קצת. אלבום הבכורה "Gorilla Manor" הוא אלבום רוק די סטנדרטי בטמפו שלו אבל ממילא די התפספס לי כשיצא. ההכרות שלי ושל רוב העולם עם ההרכב מלוס אנג'לס קרתה ב-2013 עם "Hummingbird" וגם הוא במהותו פחות פליט פוקסס - כלומר פחות פולק-היפי-פסטורלי - ממה שחשבתי. אם כבר, המוזיקה הזכירה את הארט-רוק המלודי של גריזלי בר. אבל באלבום היה שיר אחד שנחרת בזכרוני כשיר היפה ביותר שבו ולכן בדיעבד גם הגדיר עבורי את הלהקה "Colombia". והפער בין המלודיה הפולקית של השיר לאלבום החדש אכן משמעותי.
אם אפשר ללמוד משהו מהפערים הללו, גם האובייקטיבים וגם הסובייקטיבים ומבוססי זכרון מטעה, זה שלוקל נייטיבס רחוקה מלהיות הרכב של שטאנץ אחד. "Hummingbird" היה אלבום כבד יותר. הוא נכתב בהשפעת מותה של אמו של הסולן קלסי אייר ועזיבתו של הבסיסט המייסד אנדי האם. בהתאמה ובהגדרה, "Sunlit Youth" הוא אלבום אופטימי שנכתב על ידי החמישייה (שנוהגת לכתוב שירים בצוותא) בתקופה טובה בחיי חבריה ואחרי מסעות גיבוש ברחבי קליפורניה והעולם. כפי שהשרו את שירי האלבום הקודם במלנכוליה, כך גם לא היססו לשזוף את השירים החדשים באור השמש. זכותם.
"אני חושב שאנחנו צריכים להקשיב לילדים", שר אייר בתחילת "Fountain of Youth" ההמנוני. "אנחנו לא יכולים להמשיך להעמיד פנים שאנחנו יודעים מה אנו עושים". זה שיר פוליטי ברמיזה שפונה ל"גברתי הנשיאה" ומייחל לשינוי חברתי שיונהג על ידי הצעירים. אבל יש בו גם ממד תרבותי-מוזיקלי. כמו מעין כתב הגנה של להקת אינדי שמצאה עצמה מתיישנת במהירות בעולם של שינויים מוזיקליים תדירים וסגנונות מוזיקליים שמותכים אחד בשני. "אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים, אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו מתכוונים", הם קוראים בפזמון במעין התנצלות שהופכת להתרסה. ואם הם מקשיבים לילדים ועושים מה שהם רוצים - שלא נתפלא שהסאונד שלהם מתקרב יותר למה שהילדים אוהבים כיום על חשבון מה שמבקרי מוזיקה אהבו לפני שלוש שנים (כלומר מה שאנשים לא רלוונטיים אהבו לפני נצח).
הדיפוזיה הסגנונית הזו לא כוללת רק התמתנות לכיוון פופ מצעדים, ותסלחו לי שוב על ההשוואה: כמו הפופ של 21 פיילוטס ששולט כיום במצעדי הרוק (!) והאלטרנטיב (!!) של בילבורד - אם זה הסאונד של אלטרנטיב-אמריקאי מצליח בימינו מה הפלא שלהקות אינדי חפצות חיים ופרנסה מאמצות אותו? באלבום אפשר למצוא גם את השיר "Coins" שהוא שיר אראנ'בי לכל דבר ועניין. הכי רחוק מגריזלי בר ופליט פוקסס שאפשר. אבל למי אכפת? הרי הגדרות מוזיקליות כבר לא רלוונטיות לאף אחד ממילא.
לכן גם לא אשפוט את לוקל נייטיבס על פי הגדרות מוזיקליות. וגם לא על הבחירה להאיר את השירים ולזנוח את המלנכוליה. אבל יש משהו שבסופו של דבר ואחרי לא מעט האזנות סלחניות אני לא יכול לוותר עליו - וזה השראה. השירים באלבום החדש - חלקם מדבקים כמו "Fountain of Youth" או "Villiany", אחרים מתוקים ונעימים כמו "Past Life", דואט עם נינה פירסון מהקרדיגנס הם במקרה הטוב נחמדים. חסר באלבום שיר גדול באמת, שיר שמותיר חותם. "Colombia" היה כזה ולא בגלל סגנונו או מצב רוחו, הוא פשוט היה שיר יפהפה. וזו הסיבה שקשה לי עם האלבום החדש. זו גם הסיבה שבסאבטקסט של הטור הזה שוכן מכתב געגוע ללהקה-האחות גריזלי בר. אני מוכן נפשית לכל צעד שייקחו באלבום שהם מקליטים בימים אלו ובלבד שירגש אותי כמו "Shields" האחרון. זה הרבה לבקש? החדש של לוקל נייטיבס חביב אבל לא משחזר את ההצלחה הזו. אולי זה מה שקורה כשנותנים לזכרון מתעתע לקטלג לנו בראש את המוזיקה שאנו שומעים.