נער נרות

היכרות, ולו השטחית ביותר, עם טום פטי, מספיקה כדי לדעת שהוא לא קרא לתקליט החדש שלו (ושל להקתו, שוברי הלבבות, שלמרבה הצער אין להם שום קשר לשוברי הלבבות ההם של ג'וני ת'נדרס) “The Last DJ” כהומאז' לאומת הדאנס או כניסיון להיות נגיש יותר אצל הדור שגדל על פייתלס. הדי.ג'יי שפטי מתכוון אליו לא עובד במועדון, והוא גם לא בקטע של פאמפינג-אפליפטינג. הוא בכלל שדרן רדיו. האמת, הייתי מאמינה על טום פטי שהוא בכלל לא מודע למה שהנוער מעולל במועדונים אחרי שהוא הולך לישון. לא שהוא כל כך זקן, אבל פטי הוא בחור אולד-סקול, בחור של גוד אול' רוקנרול. ולשם בדיוק הוא מתגעגע.

למרות שקראתי שפטי יצא סוף-סוף מדיכאון קליני של שנים, שהוא התחתן בשנית ושהוא מרגיש טוב מאי פעם, בסך הכל "הדי.ג'יי האחרון" הוא תקליט עצוב ובעיקר נוסטלגי. ב-12 השירים החדשים שלו עורג פטי לזמנים עברו, לתקופה בה לאנשים היה אינטגריטי, מילה היתה מילה, ולאנשים היתה אפשרות בחירה (כמו שהוא שר בשיר הנושא מתוך התקליט, שיר שמספר על שדרן רדיו מהדור הישן) ולתקופה בה הכסף לא שלט בכל (“Money Becomes King”).

"הדי.ג'יי האחרון" הוא תקליט עם שליחות, תקליט שעושה רומנטיזציה לימים היפים של פעם (“Dreamville”) ויוצא בגלוי מאוד נגד חברות התקליטים הגדולות. זה כמובן קצת מגוחך לשיר נגד חברות התקליטים הגדולות כשאתה חתום בוורנר ברדרז, והאמת היא שאת הציניות האופורטוניסטית של אנשי העסקים המושחתים שמאחורי תעשיית המוזיקה שפטי מתאר בשיר "ג'ו" תיאר מוריסי הרבה יותר טוב לפני שנים ב”Paint A Vulgar Picture” של הסמיתס. חוץ מזה יש בתקליט גם כמה שירי אהבה נוגים והופעת אורח של לינדזי באקינגהם מפליטווד מאק.

התקליט בכללותו הוא כמובן על טהרת הרוק הקלאסי למבוגרים עם נגיעות בלוז ופולק וקאנטרי וגם איזה יוקוללה פה ושם. יש בו כמה שירים יפים, אבל לא שום דבר שיהפוך לקלאסיקת VH1 מסדר הגודל של “Don't Come Around Here No More”, “Free Fallin'” או "הריקוד האחרון של מרי-ג'יין". טום פטי הוא כבר לא מה שהוא היה לפני עשרים שנה, ואפילו הקול שלו בתקליט החדש התרחק מהאנפוף הדילני האופייני ונהיה הרבה יותר אנמי. אבל אין מה לעשות, הוא עדיין חמוד.


* "Tom Petty & The Heartbreakers - “The Last DJ, הד ארצי