פסטיבל הסרטים חיפה 2016: עשר שאלות לקראת הפסטיבל

(בסרטון: הטריילר של "חיים משוגעים", סרט הפתיחה של הפסטיבל)

שוחרי קולנוע רבים ודאי קיוו למצוא בערב הפתיחה את "לה לה לנד" או את אחד מן הסרטים המדוברים האחרים של העונה. תחת זאת, הם ייאלצו להסתפק ב"חיים משוגעים", מי שהוגדר כתשובה האיטלקית ל"תלמה ולואיז", הלהיב את הקהל בקאן וצפוי לשמח גם את החיפאים, אבל רחוק מלהיות הסרט הכי לוהט כרגע או משהו בסגנון.

כך או כך, אולי זה בעצם לא משנה: זה מכבר, מה שמושך את תשומת הלב בטקסים מקומיים שכאלה אינו הסרט שמוקרן במהלכם, אלא המהומה סביב הנאומים שמקדימים אותו. עיוות זה הפך לריטואל, ולכן מיצה את עצמו, אז אם יש שלוש משאלות לקראת הפסטיבל, אחת מהן תהיה שנוותר על הסבב הקבוע של שריקות בוז-פוסטים בפייסבוק-תגובות ב"אולפן שישי" וכיוצא בכך, שלא יקדמו אף אחד לשום מקום וסתם יעכירו את האווירה. אחרי הכל, גם הדרמה הקזחית הכי משמימה תהיה בסופו של דבר מסעירה יותר מתרגילי היח"צ הפרובוקטיבים של שני צדי המתרס.

לאחר שיצלחו בשלום את טקס הפתיחה, יידרשו באי הפסטיבל לעמוד באתגר נוסף - להתחיל לבחור מה לראות. מלאכת הסינון לא תהיה קלה, שכן האירוע יציג כמות נדיבה של סרטים - אולי נדיבה מדי. קצת סלקציה לא היתה מזיקה.

כך, למשל, התחרות העלילתית המקומית כוללת לא פחות מעשרה סרטים, שיתחרו ביניהם על יוקרה ועל פרסים כספיים. בתחילה נראה היה כי הפייבוריט לגרוף את רובם הוא "לעבור את הקיר", הדרמה-קומית-רומנטית החדשה של רמה בורשטיין, שכבר הספיקה לרכוש לעצמה מעריצות ומעריצים רבים (אני לא ביניהם) במהלך הטרום-בכורות שלה בארץ ובעולם. אך בשבועות האחרונים, צץ לו מתחרה חדש: "לא פה, לא שם", סרטה העלילתי הארוך הראשון של מייסלון חמוד על חייהן של פלסטיניות בתל אביב, שנהנה מתגובות אוהדות בתקשורת העולמית לאחר הקרנותיו בפסטיבלים של סן סבסטיאן וטורונטו, ומסתמן כקול חדש, אנרגטי ומעניין.

בצד אלה יוקרנו עוד שמונה סרטים, חלקם מסקרנים - למשל "מלחמת תשעים הדקות" בכיכובו של משה איבגי, "הפורצת" בכיכובה של התגלית ליהי קורנובסקי ואחרים. מחוץ לה אפשר יהיה למצוא סרט עלילתי נוסף ומסקרן גם כן, "אנשים שהם לא אני" של הדס בן-ארויה, שבאופן תמוה ורנדומלי שובץ במסגרת בשם "בין יהדות לישראליות": אולי בגלל שאופיו האינדי והניו-יורקי היה לצנינים בעיניים השמרניות של מנהלי התחרות הרשמית.

ומן התוצרת המקומית, לזו העולמית: הקולנוען הרומני כריסטיאן מונג'יו עלה על הבמה העולמית בשלהי העשור הקודם, עת "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" שלו הימם את הצופים בקאן ויצא מן הפסטיבל עם דקל הזהב היוקרתי. מאז הוא שימר את מעמדו כאחד היוצרים החכמים והאנושיים בתעשייה המזרח-אירופאית, ובמפגשים עמו אחרי ההקרנות התגלה שנוסף לכישרון, הוא ניחן גם באופי, רוחב לב וקסם אישי.

חבל שמונג'יו לא יגיע לכרמל כדי לפזר קצת מהצ'ארם הרומני שלו, אבל לכל הפחות, נזכה להקרנת בכורה ישראלית של סרטו האחרון, "בגרות" - דרמה מורכבת, נבונה ועמוקה כהרגלו, על שחיתות אישית ולאומית ברומניה העכשווית, שהוקרנה אף היא בפסטיבל קאן וקטפה שם את פרס הבימוי. כמו כן, מי שפספסו את עבודתיו הקודמות או רוצים לראותן שוב יוכלו לראות בחיפה על מסך גדול את "ארבעה חודשים" וכן את "מעבר לגבעות". עם מנה כל כך גדושה מיצירתו, חסרונו הגשמי של הרומני החביב יורגש פחות, והנוכחים בחיפה יוכלו לדמיין שהוא יושב ממש בצדם.

את פרס הבימוי בקאן חלק מונג'יו עם אוליביה אסיאס הצרפתי, שזכה בו על עבודתו ב"Personal Shopper" דובר האנגלית בו מגלמת קריסטן סטיוארט קניינית אופנה עם יכולות על-טבעיות. זה נשמע כמו קשקוש, והסרט הוא אכן כזה, אז לא פלא שהפרמיירה שלו ברייביירה הסתיימה בשריקות בוז. לכן, זכייתו בעיטור יוקרתי התקבלה בתדהמה, ויוחסה לכל מיני תככים וערבוביים לא עניינים בחבר השופטים.

אם לא די בכך, אז מפיצו הישראלי של הסרט בחר להקרין אותו כאן בשם התמוה והמטעה "אמריקאית בפריז". תרגום זה גורם לו להישמע כמו מיוזיקל רומנטי עם הילרי דאף ולא כמה שהוא, כלומר דרמת איכות בניחוח של ממבו-ג'מבו רוחני, מה שעלול לגרום לקהל החיפאי לחוש מרומה עוד יותר. מצד אחר, ההיסטוריה מלאה סרטים שספגו עגבניות רקובות בקאן, אבל אז הפכו לפולחן. מי יודע, אולי דווקא בכרמל יצליחו לפענח למה התכוון כאן המשורר אסיאס, במאי נפלא בדרך כלל.

אושיית קולנוע צרפתי הרבה פחות שנויה במחלוקת היא איזבל הופר, שבגיל 63, הקריירה שלה רעננה ופורחת מתמיד. נשמע מצחיק להגיד שהשחקנית בשיאה, שהרי כבר היו לה כל כך הרבה פסגות מקצועיות, אבל קשה להתעלם מכך שכעת מעמדה רם מתמיד. לא עוברת שעה בלי שחשבון טוויטר בינלאומי כלשהו מצייץ עליה, לא עובר שבוע בלי שכלי תקשורת אמריקאי או בריטי מציג אותה בשערו, ואפילו הצרפתים האדישים לא מסוגלים לעצור את התלהבותם מול המלכה איזבל.

אחת הסיבות העיקריות לשגשוג חסר התקדים הזה היא הופעתה של הופר ב"היא" דובר הצרפתית של פול ורהובן ההולנדי -מותחן פרוורטי שייהנה בפסטיבל מן הבכורה הישראלית שלו. הופר מציגה בו את תפקידה השנון והעסיסי עד כה, וממחישה בצורה הטובה ביותר את האלסטיות של פניה מרובות הפרצופים. לא בטוח כי הסרט יצירת מופת מטורפת כפי שחשבו מבקרים רבים, אבל דבר אחד ודאי: תצוגת המשחק של הכוכבת הוותיקה מענגת כמו באגט פריך.

נוסף ל"בגרות", "אמריקאית בפריז" ו"היא", סרט נוסף שיגיע לחיפה היישר מהתחרות הרשמית של פסטיבל קאן הוא "אמריקן האני", פרי עטה של אנדריאה ארנולד, דרמה על מסעה של חבורת נערי ונערות שוליים בחצר האחורית של ארצות הברית.

בריביירה, קטף "אמריקן האני" את פרס חבר השופטים - השלישי בחשיבתו בפסטיבל. כלומר, לא עיטור חשוב במיוחד, וזה אכן סרט בעייתי, ארוך ובנאלי לפרקים, אבל הצפייה בו היא חוויה, שמותירה כמה דימויים חזקים ובלתי נשכחים. חשוב מכך, יש לו פסקול מופלא, וקשה להאמין שאיזושהי יצירה קולנועית השנה תצליח להתעלות עליו מבחינה זו. מריהאנה וברוס ספרינגסטין ועד תגליות כמו Raury: הנה מיקסטייפ עם מיטב האוצרות שבו, שתוכלו להאזין לו בעלייה לכרמל או בירידה ממנו.

בצד הבכורות המקומיות של הלהיטים הטריים, יציג הפסטיבל גם שלל קלאסיקות, וכך יקבלו עכברי הסינמטקים הזדמנות חד-פעמית לצפות בהן מחדש על מסך גדול, לעתים בעותקים משוחזרים ומהודרים.

בין אלה, בולטים "אוכפים לוהטים", לזכרו של ג'ין ווילדר שמת לא מכבר; "הכייס" ו"הכסף" החסכוניים והעל-זמניים של רובר ברסון; ומעל הכל - "נהג מונית" של מרטין סקורסזה בכיכובו של רוברט דה נירו, שהעולם בדיוק חוגג ארבעים שנה לצאתו. צפייה מחודשת בו הוכיחה לי כי לא רק שלא התיישן, אלא כי הוא עוצמתי ואקטואלי מדי, גם בשל איכותו העמידה וגם בשל הרלוונטיות של עלילתו לאמריקה של עידן טראמפ.

מאז ומעולם נהגה תקשורת הקולנוע לנפח אגדות אורבניות סביב סרטים, וככל שסף הגירוי של הקוראים הלך וגדל בשנים האחרונות, כך גם הנוהג הזה החריף והתעצם. לכן, צריך לקחת בערבון מוגבל סיפורים על התעלפויות בהקרנות, מהסוג שכבר שמענו בהקשר של "The Green Inferno" וסרטים קשים לעיכול אחרים.

אבל למרות ההסתייגות הזו, קשה שלא להתרגש מההקרנה החיפאית של "נא", סרט הקניבלים הצרפתי שלפי הדיווחים, אילץ את מנהלי פסטיבל טורונט האחרון להזעיק אמבולנס כדי לטפל בכמה צופים שהתעלפו במהלך הקרנתו. אולי זה בכלל היה כי אכלו צדפות מקולקלות ולא בשל תכניו המזעזעים, אבל כך או כך, נחמד שבחיפה מקרינים גם זוועתון שכזה ולא רק דרמות איכות צ'כיות, וכמעט מיותר לציין שזו תהיה ההזדמנות היחידה לראותו בארץ על מסך גדול.

כל השמות לעיל ירגשו בעיקר שוחרי קולנוע, ולעתים אפילו רק את עכברי הסינמטקים האמיתיים שביניהם. עם זאת, ברור כי במבחר שכולל מעל מאה אופציות צפייה, יהיו בחיפה גם יצירות עלילתיות ותיעודיות שבגלל הנושא שלהן, ימשכו לאולמות גם את מי שלא בהכרח מתעניינים בסרטי פסטיבלים.

מעריצי האבנים המתגלגלות, למשל, ודאי ישמחו לשמוע על הקרנת "הרולינג סטונס: מסע באמריקה הלטינית", העוקב אחר סיבוב ההופעות שערכה הלהקה לא מזמן, כולל ביקור היסטורי בקובה. חובבי ג'אז ינהרו ל"קראתי לו מורגן", דוקו עטור שבחים על החצוצרן האגדי לי מורגן, שמת בטרם עת; הפודיז למיניהם ישלפו סכינים ומזלגות למשמע הבשורה על מסגרת חדשה שתוקדש לסרטי תעודה קולינריים; מיטב הברים בתל אביב ודאי יוציאו אוטובוסים מלאים בחובבי "טווין פיקס" שיגיעו לראות את "David Lynch: The Art Life Documentary", המסמך התיעודי הטרי על היוצר החידתי; ומתוך כל עשרות אלפי הישראלים שנסעו לראות משחק בין ריאל מדריד לברצלונה, בטח יהיו כאלה שיבואו גם לצפות ב"אל קלאסיקו", דרמה תוצרת עיראק על שני כורדים שיוצאים להגשים בכל מחיר את חלום חייהם: לפגוש את כריסטיאנו רונאלדו, מה שמוכיח כי למרות כל המפריד ביניהם, ליושבי המזרח התיכון יש לפחות אובססיה אחת משותפת.

קצרה היריעה מלהתייחס לכל הסרטים שיוקרנו בחיפה, מה עוד שכמה מהם אינם ראויים במיוחד לזמן ולאנרגיות שלכם, אבל בכל זאת, לפני סיום, הנה עוד כמה שמות שחיייבים להזכיר ולו בחצי משפט:

"סנודן", סרטו של אוליבר סטון על השטינקר הכי מפורסם באמריקה, שערך את בכורתו העולמית רק לפני כחודש בטורונטו; "גן עדן", שזיכה את הקולנוען הרוסי הנהדר אנדריי קונצ'לובסקי בפרס הבימוי בפסטיבל ונציה, גם כן לפני כמה שבועות; "הנערה הלא ידועה", דרמה חברתית מצוינת נוספת של האחים דארדן, היוצרים הבלגים שעבודותיהם תמיד מקיימות את הטרום-בכורות שלהן בחיפה; וגם "פריחה", דרמה איטלקית על בני נוער עבריינים, שהבכורה שלה בפסטיבל קאן הסתיימה בסטנדינג אוביישן ארוך ומרגש, הרבה בזכות התצוגות של שחקניה הלא מקצועיים.

כל הטוב הזה יסתיים ב-25 לחודש. החגיגה תינעל בהקרנת טרום-בכורה ל"החטאים", סרטו החדש של אבי נשר בכיכובם של נלי תגר וג'וי ריגר, שיהיה לבטח אחד התוצרים המקומיים המהדהדים של השנה, ועוד תהיה לנו הזדמנות להרחיב עליו לקראת הפצתו המסחרית בתחילת דצמבר. בינתיים, נפנה לאתר הרשמי של הפסטיבל, ובו פרטים מלאים על כל הסרטים שיוקרנו בו, מועדי הקרנות, אפשרות לרכישת כרטיסים וכדומה.