עשה לה היידי: ריאיון עם אלן גספונה על העיבוד הטרי ל"היידי בת ההרים"

בתום הקרנות הטרום-בכורה של "היידי בת ההרים", העיבוד הטרי לספרה הקלאסי של יוהנה ספירי מ-1880, נשאל הבמאי אלן גספונה פעם אחר פעם אותה שאלה - "לאן נעלם הכלב?". לקח לו זמן להבין למה הכוונה, עד שנפל לו האסימון: רבים מן הצופים מכירים את המותג "היידי" מסדרת האנימה היפנית, ושם הגיבורה התרוצצה לה בחברת כלב סן ברנרד.

"נאלצתי לאכזב אותם ולספר להם כי בספר המקורי דמות כזו לא הופיעה, ובעמק סרטיג, בו מתרחש הסיפור, בכלל אין כלבים מן הסוג הזה", מספר הקולנוען השוויצרי בריאיון לקראת צאת הסרט בישראל - הוא יוקרן כאן מסוף השבוע הקרוב ובגרסה מדובבת בלבד. "רציתי להיות נאמן ככל האפשר למקור ולמציאות השוויצרית, אז לצערי לא יכולתי לשלב אצלי את הסן ברנרד, חמוד ככל שיהיה".

ובכלל, מתוך כבוד לספר, אותו מגדיר גספונה כאבן דרך תרבותית של מולדתו, החליט הבמאי לוותר גם על כל מיני אלמנטים שנוספו לו בשלל עיבודיו ההוליוודיים לאורך השנים. "היה לי עקרוני עד מאוד לא להשמיע שום שירת יודל וגם לא להלביש אף דמות בסרפן", הוא מרחיב. "אלה קלישאות שהתקבעו אצל הקהל לגבי האזור הזה בשוויץ, אבל אין להן אחיזה בחיים האמיתיים".

תחת זאת, אנחנו מקבלים כאן עיבוד נטול גמיקים. גספונה מתאר באופן נבון וסולידי את מעלליה של היידי, יתומה הנשלחת להרי האלפים כדי לגור אצל סבה, ומכאן והלאה עוברת שלל הרפתקאות בין העיר לכפר. כולן נפרשות בפנינו באופן קורקטי ובוגר, בלי קיצורי דרך ובלי לנסות להקל את החיים על איש, וזאת אף שהסרט פונה לקהל רחב ולכל המשפחה.

נוסף לכך, הסרט גם לא קצר (שעתיים), באופן שלכאורה אמור היה לבחון את סבלנותו של דור הסמארטפון, אבל זה לא מנע ממנו להיות שובר קופות ענק באירופה. "המפיצים חששו מן האורך", מודה הבמאי, מי שהיה חתום בעבר על להיט האנימציה "הרוח הקטנה", שהופץ אף הוא כאן. "אבל יש לעיבוד הזה יתרון: הוא פונה גם למבוגרים וגם לרכים בגיל, אז הסבתא יכולה לשבת באולם ליד הנכד שלה, וכשהיא בצידו ומרוכזת במסך, קל לו יותר להתרכז בעצמו".

לאיכות של הסרט תורמת עבודת המשחק המצוינת. את הסבא מגלם ברונו גאנץ הוותיק, הזכור מ"מלאכים בשמי הברלין" ו"הנפילה", אבל הילדים והילדות שמגלמים את היידי ואת חבריה וחברותיה אלמוניים כמובן. עד כמה היה קשה למצוא אותם?

"קשה ביותר. מתוך אותו רצון לאותנטיות, היה לנו חשוב שהם יבואו מן האזור בשוויץ בו מתרחשת העלילה, וזה לא מקום שיש בו יותר מדי שחקנים או שחקניות. לא יכולנו פשוט ללכת לחוגי משחק בעיר הגדולה, אז המבחר שיכולנו לבחור מתוכו היה מלכתחילה מצומצם ביותר - את היידי, למשל, בחרנו מתוך 15 מועמדות בלבד. זה כלום. בדרך כלל בוחנים מאות ילדות".

אז אמנם בצדה של היידי אין הפעם כלב סן ברנרד, אבל יש לא מעט עזים. איך היה לעבוד איתם?

"בלתי נסבל. כל מה שהן רוצות זה לשבת ולאכול, וגם הזיכרון שלהן קצר. היו לנו בצילומים רועי עזים שניסו לעזור לנו איתן, אבל גם הם לא ממש הצליחו להשתלט עליהן. בכל פעם שאני עובד עם חיות, אני נשבע לא לחזור על הטעות הזו שוב, אבל מה לעשות שזה בלתי נמנע, כי לא כל הסיפורים בעולם הם רק על בני אדם".

שקלת למקם את העיבוד העכשווי בשוויץ של ימינו, ולא בעבר?

"ניסו כבר את הגישה הזו באחד מן העיבודים של 'היידי', וזה לא עבד. שוויץ היתה בזמנו מדינה ענייה, והיום היא אחת העשירות באירופה, כך שאין כל כך קשר בין אז לעכשיו, וכל הבעיות שעולות בספר המקורי לא תקפות כרגע. אין טעם להעביר את העלילה לימינו".

אם נחזור לנקודת ההתחלה, איך אתה מסביר מלכתחילה את ההצלחה העל-זמנית של הסיפור הזה?

"בגלל שהוא אוניברסלי. זה מה שמאפשר לכל העולם, מיפן ועד הוליווד, להתחבר אליו. היידי היא דמות שמחפשת את המקום הנכון להיות בו, וזה משהו שכולם יכולים להזדהות עמו. מי לא נמצא בחיפוש אחר האושר? כולנו. לכן הדגשתי את הרעיון הזה בעיבוד שלי, ואצלי אפילו הסבא מחפש את מקומו".

לאור ההצלחה הקופתית הכבירה של הסרט, אי אפשר שלא לתהות מתי יגיע סרט ההמשך.

"מבחינתי, אף פעם. ככל שזה תלוי בי, הסיפור נגמר. כיסיתי את כל מה שהיה בספר הקלאסי, וזהו. המפיקים רוצים לעשות עוד סרט, אבל הם יצטרכו לעשות זאת בלעדי".