יעל גרוס אנגלנדר היא הזוכה בתחרות הסיפור הקצר שלנו

"אוטובוסים מתפוצצים", הנושא של תחרות הסיפורים השנייה של וואלה! תרבות, המריץ כמאתיים מבני הקהילה שלנו לכתוב משהו, ובכך כבר השגנו את מטרתנו: לא להישאר אדישים נוכח המציאות הנכפית עלינו, לא לקבל אותה כמובנת מאליה, לעצור לרגע, לחשוב עליה, להגיב, ובסופו של דבר גם לפרוץ ולשנות. אחרי הכל, כולנו היינו מעדיפים עולם בו נושא כזה היה בדיוני לחלוטין.

מרבית הסיפורים נכתבו בגוף ראשון ומסרו חוויה אישית, פרטית. נקודת המבט של רוב הסיפורים היתה כפולה: מצד אחד התבוננות באירוע "מבפנים", אבל מנגד ניסיון ליצור ניכור מגונן, שישמור עליהם מפני עוצמתו המחרידה של הרגע. נקודות מבט יומניות ושימוש בלשון אישית היו דומיננטיות מאוד גם הן, ללמד על הקושי לייצר מרחק מהאירועים ולהציע פרספקטיבה או נימה אירונית על המתרחש. מעט מאוד הומור נשזר בסיפורים, גם בקרב אלה הזוכים, ונדמה כי הסיפורים הזוכים הצליחו לאפיין סיטואציה או לזקק רגש בצורה מדויקת ובלשון ייחודית יותר מהאחרים.

המערכת רוצה לציין לטובה את התרשמותה מרמתם העולה של מרבית הסיפורים ומכובד הראש בו ניגשו קוראינו למלאכה. מספר הסיפורים, כמו גם רמתם, היו גבוהים מאשר בתחרות הקודמת ואנחנו מקווים כי מגמה מבורכת זאת תלווה אותנו גם בתחרויות הבאות עלינו לטובה.

הסיפור הזוכה, של יעל גרוס אנגלנדר, הגיע אלינו ללא כותרת. אנגלנדר, תושבת מודיעין, בת 30 לערך, אם לשלושה, שוהה כרגע בחו"ל ואנחנו שולחים לה מכאן את ברכתנו. לצידו של הסיפור הזוכה נגיש לכם היום גם סיפורים אחרים שזכו אצלנו לציון לשבח.

הנושא של תחרות הסיפורים השלישית של וואלה! תרבות הוא אובססיה. את הסיפור יש להגיש עד ה-1 בדצמבר. מספר המילים המקסימלי – 722.

הכתובת שלנו: entertainment@teletel.co.il

וכל האובסס – הרי זה משובח!

.
לדרור יש כתם לידה ועליו כמה שערות ליד עצם הזנב. לא פלא שאני והוא מכנים אותה בשם המפורש כל כך: "הזנב". ליד השפה יש לו נקודה שחורה קטנה.
לי? זה קל. לי יש שני פופיקים. משיכה חדה מדי של המנתח שהוציא לי את כיס המרה.
לדלית שלי יש שתי נקודות חן על הצוואר. אחת מעל השנייה.
השן השבורה של יניב היא סימן מצוין. בעצם, לא כל כך מצוין. ארעי מדי. מתכלה מדי. צריך סימן ברור. קרוב לעור. עדיף מתחת לעור. הוא בן שנתיים. חמוד. אוהבים אותו. מה… מה יכול להיות סימן? אליו אחזור אחר כך.
וענבל? היא חדשה לגמרי. רק בת חצי שנה ואני לא מכירה אותה מספיק. שתי בעיות. יניב וענבל.
אולי נישאר בבית?
אני רושמת את כל הסימנים האלה בכתב ברור על המקרר, ליד מספרי טלפון לשעת חירום. משטרה, מד"א, אמא שלי, אמא שלו וכל השאר.
אולי לא נלך?
"דרור", אני אומרת, "אולי נישאר בבית?".
הוא מרים גבות ולי ברור שעשיתי שגיאה. הוא מתעצבן לגמרי. תמיד הוא עושה את זה כשהוא מתעצבן.
"אנחנו רשומים כבר להסעה של 20:30 שיוצאת למרכז העיר, את לא יכולה לבטל עכשיו. את זאת שתמיד רוצה לצאת...".
"טוב, די. לא צריך לחמם כל דבר מעבר למה שזה. די. נצא".

צלצול בדלת. בדיקה אחרונה: הילדים במיטות, בקבוקים במקום, הכנתי בשבילה סרט וידאו, פופקורן, מתוקים, פירות, הכל - רק שתהיה מרוצה. שתדע שאנחנו מאוד מעריכים את זה שבאה. באמת.
"הי".
"הי".
"את מוכנה?", דרור זורק לעברי וכבר הוא מעמיס את הביפר החדש ביד השנייה. מאחור הוא תוחב אקדח, מסתכל בראי. עוד מבט והוא מוכן.
"מוכנה. מוכנה".
בשתי אצבעות אני לוקחת כדור מוס בגודל שזיף. כמו שצריך. כמו שכתוב על האריזה. צעד לכיוון הדלת.

"חכו רגע". דורית (ככה נדמה לי שקוראים לה, חברה המליצה לנו אבל זאת הפעם הראשונה שלה אצלנו. דווקא עושה רושם טוב) נעצרת מול רשימת מספרי החירום שעל המקרר.
"איפה הטלפון ההוא?".
היא צודקת. תמיד אני חייבת לשכוח משהו. הרי אתמול אמרו במפורש בטלוויזיה, ובכל המקומות, ואמא שלי, שאני כבר הרוסה מגעגועים אליה, התקשרה להזכיר לי.
"בואי נרשום. אין לי כוח לבלות לילה במעצר", אומר דרור ומביט בי קצר רוח במיוחד.
אני רושמת את הטלפון ההוא ליד רשימת הסימנים של כל אחד. למקרה וכל התקשורת באזור תיפול ולא יוכלו לאתר אותנו וההורים שלנו או אולי אפילו היא יצטרכו להיכנס לתמונה.
שיט. שכחתי גם את התמונות.
"תקנות חדשות, שוכחים, קורה". אני אומרת את כל זה באמצעות העיניים בלבד. הידיים שלי שולפות בהיסטריה ממעטפה בתיק תמונות של כל הילדים ושלנו. דווקא תמונות נחמדות, מפיקניק, בריכה, ארוחת ערב משותפת. שאם יקרה משהו לפחות יראו שהיינו משפחה אחת, שהיינו…
דרור רוצה להרוג אותי.
זאת הפעם הראשונה שאנחנו יוצאים לאכול בחוץ מזה שנים, הוא היה יכול להיות קצת יותר סלחן. מוזר. יום נישואים ואני מלאה בכל כך הרבה כעס.

שעה ורבע אחר כך ב"קפה שפוך", המקום היחידי בעיר שהממשלה השאירה פתוח, מוזיקה מתנגנת. תור ארוך של אנשים, חלקם הגיעו איתנו בהסעה, מפקיד את אישור השהיה שלו בידיה של אשה יפהפיה שעומדת בכניסה, קצת אחרי גלאי המתכות.
המלצר הראשי רושם ומעדכן את שמות היושבים לפי מקומות הישיבה שלהם. בחוץ היה עולם מטורף. אוטובוסים מתפוצצים. גופות ברחובות. שוחות. כל השגרירויות נסגרו. בנתב"ג לא עבדו כבר חודשים.
בפנים היה ערב נפלא. אני נרגעת בבת אחת. כל המתח שהיה בי כאילו נמס פתאום. העולם מקסים. תראו - האוויר כל כך נקי וקריר במידה הנכונה, ולמאבטחים בכניסה יש חיוך נהדר, ולרכב הזה שמפטרל מסביב יש צליל מוכר, מזכיר לי קצת את רכבי המשטרה באנגליה. ואני רוצה לומר: "אתה זוכר את הטיול ההוא?".
אבל דרור מקדים אותי. "היום לפני עשר שנים התחתנו", הוא אומר. ובבת אחת הוא חוזר ונהיה חמוד. הוא ממש צוחק.

היו לנו שעתיים עד להסעה חזור. לא שמנו לב לזמן. אכלנו ושתינו ודיברנו. באמת היינו צריכים את הערב הזה כדי להתאוורר. המחשבה שלי פתאום נהייתה חדה. נזכרתי שלענבל יש גומת חן בסנטר, וליניב צלקת קטנה ליד האוזן. הייתי מאושרת.