עוד סיפורים מצטיינים

כשהיא היתה קטנה, אבל בגיל שבו כבר זוכרים חריצי עלבונות ופתיתים של רגעי אושר, היא רצתה שאמא שלה תקנה לה סוכריות מתפוצצות. היא היתה מביטה בעיניים חומות ענקיות על ילדים בכיתה, שהיו קורעים בזהירות את החלק העליון של שקיק נייר ריבועי, ומשלשלים את תוכנו אל תוך פיותיהם בהבעה מלאת ציפיה. אחרי מספר שניות השפתיים שלהם היו מתעקלות לחצאי חיוכים חתומים, ועיניהם היו צוחקות בעוד בועות של סוכריות מתפצפצות להן מעל ומתחת ללשון, כמו מכונת פופקורן סודית. מראה האושר הזה, שהיה שקט יחסית מכורח השפתיים הצמודות פן יפצפץ לו משהו החוצה בטעות, עורר בה קנאה גדולה. אפילו יותר מקבקבי הפלסטיק שאמא לא הרשתה כי זה לא בריא לכפות הרגליים. היא בקשה מאמא סוכריות מתפוצצות בכל פעם שהיו צועדות יד ביד ברחוב הראשי. אמא שלה היתה מסרבת בנחישות, אך מציעה ברוך שוקולד או תולעי גומי מסוכרות או סוכריה על מקל צבעונית. היא לא הסכימה, כי אף אלטרנטיבה לא היתה טובה כמו הסוכריות המתפוצצות, ובמשך השנים שעברו מעולם לא טעמה סוכריות מתפוצצות, גם כי הן הספיקו לצאת מהאופנה הקולינרית השולטת בשן-המתוקה של הילדים, וגם כי הפחיד אותה קצת שאולי יישברו לה כל השיניים, כמו שאמא הסבירה לה כשהיא שאלה שוב ושוב, "אבל אמא, למה?!".

אחרי כמעט זוג עשורים, החלו אופנות ישנות לחזור לככב. תסרוקות שהיא חשבה אותן לשיאו של חוסר הטעם נהיו נחמדות בעיניה. נעלים מוגבהות כמו שהיו לאמא בתמונות החתונה נראו מתופפות על מדרכות הרחובות בעזרתן הנדיבה של זוגות רגליים נעימות. משקפים מוזרים עיטרו את עיניה החומות, למרות שידעה בסתר לבה שעוד עשר שנים היא תביט על תמונות של עצמה מתהלכת עם המסגרת המצחיקה ולא תצחק בכלל. ואחרי כל כך הרבה שנים במשרד היא שוב מצאה את עצמה חזרה בתוך כיתת לימוד, כאילו האוניברסיטה היא רק סוג של רטרו לבית הספר. אבל גולת הכותרת של כל גלגולי האופנה המתחדשת התגלתה בפניה כשעצרה לקנות סיגריות וחלב בדרך הביתה. על המדף שליד הקופה היא ראתה שקיק קטן, דומה לזה שזכרה מילדותה, בצבע כתום. המוכר שוב ניסה למצוא משהו להגיד לה מלבד "עוד משהו?". הוא תמיד שואל אותה לשלומה ומסתכל אליה במבט מוזר. לפעמים זה מפחיד אותה, ופעם היא גם דמיינה את פרצופו מציץ דרך חלון האמבטיה שלה בזמן שהתנגבה. "זה סוכריות שמתפוצצות בפה", הוא חייך אליה, "כמו שהיו פעם, כשהיינו ילדים. זוכרת?". היא הנהנה בלי לחייך חזרה, ורעד עבר בה משובל מקרי של רוח מזגן שנשבה על גבה.

היא הביטה על החבילה ונזכרה בערגה של ילדותה. הציורים על העטיפה נראו שונים עכשיו, כמו שחדר נראה פתאום קטן בהרבה אחרי שנכנסים אליו שוב עשרים שנה אחרי הפעם האחרונה שיוצאים ממנו. היא נזכרה בשפתיים המחייכות של הילדים שטמנו בחובם את המתוק המתפוצץ הזה, ובכמיהה למשהו אסור, שמשאיר אחריו ניחוחות טריים של אבק. היא הוסיפה את החבילה לחלב ולסיגריות שכבר נארזו על ידי המוכר בתוך שקית פלסטיק צהובה, שילמה ויצאה. בזווית העין היא ראתה את המוכר עוקב שוב אחרי ישבנה מבעד לשמלה.

אחרי מקלחת קרירה היא הדליקה את הרדיו בתחנת אחר-הצהרים שלה ונשכבה על הספה, חבילת הסוכריות בין אצבעותיה. היא מיששה את הנייר הזול וניסתה להריח נוסטלגיה. לפתע התיישרה, קרעה בזהירות את החלק העליון של השקיק, שפכה חופן סוכריות אל כף ידה, והניחה אותן באצבע זהירה על לשונה. בשניות הראשונות לא הרגישה דבר. לפתע שטף את לשונה גל של מתיקות חמימה, והיא הרגישה פצפוצים בחלל הפה. היא עצמה את העיניים ובלי להרגיש התמתח חיוך קטן של אושר על פניה. מממ. סוכריות קופצות. הן קופצות. היא חשה את כל פיה מתוק ועוקצני וניסתה להרקיד את הלשון סביב עצמה. היא לא יכלה להתאפק ורוקנה את תוכן החבילה שנותר היישר אל תוך הפה, כמו שזכרה את הילד מהכיתה עושה. המוזיקה ברדיו נעלמה פתאום. התחילו דיבורים של קריינים בקצב רועם בליווי כתבים סמוקי לחיים. היא לא הקשיבה כי הפצפוצים מילאו לה את האזניים. הם רקדו לה על קצה הלשון וציקצקו לה את פנים הלחיים. פניה היו שלווים ומרוכזים, ושפתיה עדיין בחיוך קטן ומפותל של חתלתול. היא חשה עצמה רוכבת על גבי ענן לבן וקטן אל שנים נשכחות. הטלפון בחדר השינה צלצל שישה צלצולים עד שהמזכירה האלקטרונית ענתה במקומה. הקול של אחותה על הקו הרעיד את החדר החשוך. "הלו? את שם? תקשיבי, היה פיצוץ באוטובוס בירושלים, ואני לא מצליחה לתפוס את אמא. זאת בדיוק השעה שהיא נוסעת הביתה. תתקשרי אלי ברגע שאת שומעת, טוב?". היא המשיכה לשבת על הספה, מחזיקה את החבילה הריקה בידה ובוהה לשמים בעיניים קודרות מאשמה.

השמועה בתיכון היתה שהאחות של האוסמן שרמוטה. הוא היה טיפוס מגעיל ההאוסמן הזה, נאצי ומלא חצ'קונים. חבר הכי טוב שלי אורן אמר שאנחנו חייבים לבדוק את זה, אז קפצנו לשם. הם גרו בבנין של רוסים, והיתה להם דירה הכי מבאסת, עם רהיטים ישנים ומלאים אבק. אי אפשר היה לזוז שמה בלי להתעטש. חשבתי שאחותו תהיה איזה כוסית, לא יודע למה דמיינתי את זה ככה, אבל הייתי בכיתה ט', וכל דבר היה מחרמן אותי אז. האוסמן היה ממש מופתע שבאנו אליו, הוא אמר שאחותו עוד לא חזרה מהמעון, ושנראה טלוויזיה. הוא הראה לנו סרט עם זקנים שמזדיינים. זה היה ממש מגעיל, אבל בכל זאת ישבנו ואוננו שמה מול הטלוויזיה, וניגבנו עם מגבות מטבח. עבר כמה זמן ומירי, האחות, חזרה מהמעון. כשהוא אמר לנו בהתחלה מעון, חשבתי שהיא ממש ילדה, אבל כשראיתי אותה, הבנתי על מה הוא דיבר. מירי היתה מפגרת - תסמונת דאון, מבט מטומטם וכל זה. היא היתה רק בת 13 אבל הציצים הכי גדולים שראיתי בחיים. היא נראתה לפחות בת 16 אבל אי אפשר לדעת על מפגרים. האוסמן הזמין אותה לשבת איתנו, ומירי גמגמה ומלמלה, ואני ואורן מתאפקים שלא למות מצחוק מול הפנים שלה. היה ברור כמה היא מפחדת מהאח החנון שלה. אחרי שהיא נכנסה לחדר, אורן לחץ על האוסמן שיסדר לנו משהו. בסוף האוסמן נכנס לחדר של אחותו, וכשהוא יצא, הוא אמר שאנחנו יכולים להיכנס אבל כל אחד בתורו, ושבחיים לא נספר על זה לאף אחד. זה נראה לי ממש סוטה, אז אורן נכנס ראשון. אחרי כמה דקות הוא חזר עם חיוך של מיליון דולר, ואמר לי שאני חייב להיכנס או שאני לא חבר. האמת שלא רציתי, אבל תמיד הייתי חלש בקטע של לחץ חברתי, וגם נהייתי נורא חרמן מהמחשבות על אורן והציצקעס של מירי. אז נכנסתי לחדר שלה, וזה היה חדר ממש עלוב, והיא שכבה שם לבד על השמיכה עם השדיים הענקיים שמרוחים על הגוף השמן שלה, והמנושל'ה עם כל השערות, וזו היתה הפעם הראשונה שראיתי מנוש במציאות. ונהייה לי ממש עצוב עליה, על הילדה המסכנה הזאת, שנדפקה מכל הכיוונים, גם מפגרת, וגם אחות של החרא ההוא בבית הכי מגעיל בעולם. אז ליטפתי אותה בראש והיה לה שיער שחור ונעים, והיא הסתכלה עלי בעיניים תמימות ופתאום היא מתחילה לשפשף לי את החבילה, ומה אני יכול להגיד? הייתי בן חמש עשרה וחלמתי על כאלה דברים, ובאותה שנייה לא עניין אותי כן מפגרת לא מפגרת, כן בסדר לא בסדר, הורדתי את המכנסיים והתחתונים, ונתתי לה להכניס אותו לתוך הפה. והפה שלה היה בעצמו אסון לאומי, שיניים עקומות ענקיות, וגשר מתכת, וגוש ירוק שהיה תקוע לה כל הזמן בפה בלי שברור אם זה מסטיק או סמארק, אבל אם מישהו חושב שהיה אכפת לי הוא טועה בגדול, זאת היתה המציצה הראשונה שלי, תחנה ראשונה לעולם הגבריות. אני זוכר ששאלתי את האוסמן דרך הדלת אם אני יכול לגמור לה בפה, ואורן מיד צעק בחזרה שבטח, זה מה שהוא עשה. באותה שנייה התעוררה אצלי איזו מודעות וכבר בא לי להקיא, ולא נעים בכלל, אבל כמו שהיא מוצצת לי הילדה המפגרת הזאת, אני מקיא לה על הראש. האוסמן ואורן באו לבדוק מה עניינים איתי ואני עומד שמה עם העזריאלי שלי בחוץ והילדה כולה נוטפת קיא ובוכה. אורן חשב שהוא מת מצחוק. הוא החליט שיש פה פוטנציאל שיווקי, והתחלנו להביא אנשים מהתיכון ומהרחוב שיקבלו מציצה בשביל כסף. להאוסמן היתה רק אמא, והיא חזרה מהעבודה מאוחר בלילות וגם כן לא היה אכפת לה מכלום, אז יכולנו לעשות בדירה מה שרצינו. הבאנו לשם אולי 20 חבר'ה מכל רמת גן. אורן הביא אפילו ערבי אחד שהיה לו קטע חולני ללאה רבין, והיה מכריח את מירי להגיד "לו היית פה יצחק" תוך שהוא נכנס בה מאחורה. הדבר שאותי הכי הגעיל זה שהאוסמן בעצמו זיין את אחותו. מתישהו כל העסק נגמר כי הנהג אוטובוס שהיה מחזיר את מירי מהמעון (היא קראה לו: "או-דו-בוס") גם כן היה מנצל אותה, ובחקירה היא פתחה את הג'ורה וגם אנחנו הסתבכנו, זה היה בעיתון ובושה גדולה. ההאוסמנים עברו דירה למקום עוד יותר עלוב בקיבינימט, וחודשיים אח"כ הנהג החדש של ההסעה של מירי נכנס בתחנת דלק והאוטובוס התפוצץ. לא נשאר הרבה, רק כמה גופות שרועות, כמו אורגיה בבית של קורקי מ"משפחה אוהבת". לנהג הקודם זה לא היה קורה, זה בא ללמדנו שאסור להלשין.
כמעט ולא חשבתי על זה, עד שאורן נהרג לפני שנה. פיגוע. אוטובוס. בשבעה מישהו פלט משהו על העניין והאירוניה, אבל כולם צעקו שהיינו ילדים, ושיש למפגרים יצר מיני מופרז ומירי במילא היתה מזדיינת עם כל המדינה. חשבתי על הציצקעס מונח על הכביש כמו פסי האטה רכים. אני חושב שהייתי מאוהב בה.