ועוד סיפורים מצטיינים

"... הייתי ילד ראיתי אקדח, הוא היה יותר זיכרון של אקדח. מאובן באדמת טרשים שחורה של הרחוב שלי, הוא התפרק לחלקים בשלב מסוים בחייו והיה במצב שבבי של אחרי אלימות, התפרצות גדולה. הסתכלתי עליו כמה ימים, למרות שהוא לא זז הרבה, והוא היה הבית שלי. הוא הבית שלי גם היום וזה המראה היפה והכואב ביותר שראיתי מעולם...".

"... פתחתי בתהליכי הריסה של הדברים. בהתחלה כמו כולם, פירוק של מכשיר, שבירה של רהיט. קל היה לתרץ את זה, להאשים אחרים. לאף אחד גם לא היה אכפת בהתחשב במצב הכללי. הם גם לא אמרו הרבה כשביליתי את ימי בהסתכלות עדינה ובהרכבה שיטתית של דרכים להגיע לפירוק יסודי. אז, כשעמדתי מול המטבח והמחסן השרופים שהעלו אד בהיר לאוויר הדחוס מצעקות, הבנתי מה תמיד רציתי לעשות ובאותו הרגע הם הפסיקו להפריע לי עם כל הרעש והכאב שיצרו".

"... מישהו בא אלי, ליחשש ששמע על הכישרון שלי ושהוא רוצה להיות הסוכן שלי. הסכמתי בעודי מתבונן בזיפי הזקן המזיעים שלו ובעיניו העכורות. ידעתי שזו הדרך לחשיפה ציבורית. ניצלתי את חברי הארגון שלו כדי להשתפר. התחלתי לדמיין את ההרס באופן מושלם בעיני רוחי. הייתי רואה אותו, נח על פני הדברים הדוממים כמו אבק מחוספס ולמדתי איך להשיג אותו, בהקפדה על פרטים קטנים כמובן. הם נתנו לי מימון למה שרציתי לעשות, מימון שלא הייתי משיג ממקור אחר...".

"... בסך הכל מתאבדים הם חובבנים. הם סובלים מחוסר תקווה בסיסי וגם אין להם חוש אסתטי מפותח. אבל בסופו של דבר אני מניח שזה לא מהותי...".

"... אוטובוסים... אני מאוהב באוטובוסים. הם גדולים, הם ציבוריים, הם גלריה של אנשים זרים, הם מקום נהדר להפתעות והם מתפרקים בצורה שמכוניות לא תוכלנה לעולם להבין. בצורה... יפה. אני חושב שהיופי הוא קריטי. אתה לא הולך כך סתם ומפוצץ קילוגרמים של חומר נפץ, ברגים ורקמות אנושיות כדי לקבל תוצאה שהיא פחות ממושלמת מבחינת האסתטיקה שלה. זהו רעיון בלתי נסבל עבורי".

"... אני רואה אותו, את האקדח, בכל פעם שאני צופה בעבודותי בטלוויזיה או בעיתון. דרך כל ההמולה והאורות, האבק והשקט הבוער. הוא שם, מצטרף לו למקשה אחת".

"... החלום שלי, החלום הגדול באמת, הוא לפרק בחלקיק שנייה אחד אוטובוס בריטי, דו-קומתי אדום ושמן בחלל הגדול של הטייט גאלרי בלונדון. אז הם כבר יראו מה זה...".

יואל, זה שנוהג לו בלילה את המרצדס, מחכה כבר בתחנה. עושים סיבוב לראות אם אין איזו שריטה, פנס דפוק. אחר כך קפה בוקר.

כרגיל, פוליטיקה. שוב התפוצץ אוטובוס. שמעון יודע: יואל יתפרץ ש"ככה אי אפשר וצריך להיכנס בהם שיראו". אבל לא. במקום זה הוא אומר בשקט: "צריך שיקול דעת. לא לשחק לידיים שלהם". ומוסיף: "מדינה חזקה יכולה להרשות לעצמה להתאפק".

מחשבה רעה עוברת בראש שלו: אולי הוא קצת מבסוט שיותר אנשים נוסעים עכשיו במוניות?

במשך השבוע שמעון קולט שכל ההופעה של יואל השתנתה. הליכה בטוחה כזו. מקשיב בשקט.

אחרי שלושה ימים שמעון נשבר ולוקח דיבור איתו. קצת "עזוב, מה". בסוף יואל מגלה לו במה הענין.

בהתחלה לא מאמין. איך אשתו הסכימה? אבל יואל נשבע לו. זה לא הלך לו בקלות, נכון, אבל בסוף הסכימה, ועכשיו בעצמה מודה שלא רק שזה לא מפריע לה, אלא שהיא אפילו טיפ-טיפה אוהבת את זה.

בערב, כשהיא שמה מים לתה, שמעון אומר לאשתו: "רבקה, אני רוצה לדבר איתך". אמרה שקודם תה, כי נשמע לה רציני. יושבת ומחכה.

שמעון לא יודע איך להתחיל. איך אומרים דבר כזה לאשה?

בסוף... פשוט... הוא אומר לה. ככה ישר. בדיוק מה הוא רוצה.

העיניים שלה מתעגלות. כשמתאוששת, אומרת לו צרוד "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה, שמעון?".

תופס אומץ ואומר לה: "כן, רבקה'לה. זה בדיוק מה שאני רוצה".

עובר נצח. היא רוכנת קדימה. מאמץ אדיר, ומילה אחרי מילה:
"בסדר. אני. מסכימה".

מובן שלא הלילה.

דבר כזה צריך להבשיל את הזמן שלו.

מחר בלילה, הם מסכמים.

בבוקר, כשהוא הולך על המדרכה, בדרך לתחנה, הוא אוהב את הריצוף החדש. אנשים מזלזלים בדברים האלה, אבל הנה, שם בעיריה יושבים בני אדם, שחושבים איך לעשות טוב לתושבים. הוא אוהב את הפקידים. בדרך עובר ליד קבצן הצומת. עוצר, מוציא עשרים שקל, ושם לו ביד הרזה. יש לו איידס בטח. אבל הוא לא נרתע כשהאצבעות נוגעות. גם הוא בנאדם. גם הוא רוצה שיהיה לו טוב ולא רע. הוא אוהב את הקבצן.

לנוסעים הוא מדבר בכבוד. אפילו מחליף "בטח" ב"ודאי".

עוקף כרגיל את האוטובוס שגונב לו תמיד את הנוסעים, ואחרי מאה מטר גונב אותם ממנו בעצמו. אבל הפעם לא בולם כרגיל, להרגיז, אלא להפך, מוציא יד מהחלון בתנועה של "מה לעשות, אני צריך להתפרנס, ואתה בין כה שכיר", במקום האצבע המשולשת שהיה מזקיר לו בעבר, לפני.

בערב נותן לרבקה בקבוק מרלו צרפתי (שישים שקל), שתשים במקרר. טמפרטורת החדר, נכון. אבל חדר בנורמנדי, לא בראשון-לציון קומה שלישית תחת גג שהשכנים אומרים "בידוד זה עניין שלך, רק זיפות זה עלינו, תבדוק באגודה לתרבות הדיור לפני שאתה בא בטענות".

הולך להתקלח. מסתבן טוב-טוב. אחר כך חופף פעמיים, נשטף, ויוצא עירום לשטיחון דשא מלאכותי, להתגלח. אפטר שייב. דאודורנט.

חוליו או מקלין? ובסוף שם משהו עם מים של הארבעים רגליים ההוא, נו, הנדל.

כשהיא באה, מוזג את היין בכוסות עם הרגל הגבוהה, ואומר "שיהיה רק טוב, רבקה'לה". היא מחייכת בביישנות. הוא שותה עוד כוס מהיין, שבינינו, לא טעים בכלל כמו האדום יבש של עבדת שעולה 14.80 ש"ח, אבל מי יודע, בכל זאת זה צרפתי.

מתחילים כרגיל. קצת בפטמות, קצת בירכיים. המסלול הרגיל, אבל לא זה העיקר הלילה. היא נאנחת, מלקקת לו את התנוך שקרוב אליה, ונוגעת לעצמה שם בפנים עם שתי אצבעות מווזלנות, כמו שהיא עושה כבר עשרים וחמש שנה בלי שהוא יודע.

האצבעות שלו מגיעות לשם דקה אחריה, ואוהבות את הרטיבות החלקלקה. שלושים שנה והיא עדיין נרטבת משניים וחצי ליטופים.

הוא נאנח, מתמקם בין הירכיים שהיא מפשקת לו בכל סוף שבוע זוגי, נכנס לתוכה, ומתחיל לזוז בקצב הרגיל שלו, שלוש חלשות ואחת חזקה. היא מכירה את הריתמוס. עוזר להעביר את הזמן. בדרך כלל סופרת רק את העמוקות, ואז מכפילה בארבע כדי לקבל את הסך-הכל, מכפילה בעשרה סנטימטרים שזה טווח התנועה הממוצע של הזין, ואז מקבלת משהו כמו עשר מטר, שזה, תודו, חתיכת מרחק. בדרך כלל בעשר מטר הוא גומר.

אבל הפעם משהו מיוחד. הוא עובר כבר את העשר מטר, ואז, ממש לפני שגומר לתוכה, בדיוק אז הוא מקרב את שפתיו לאוזן שלה, היא מסובבת את פניה בצייתנות, כמו שסיכמו, והוא אומר לה לתוך האוזן, ממש במילים:

"זונה. זונה. זונה".

יואל צדק. הוא אדם חדש.

למחרת בצהריים הוא עובר עם המרצדס את הדו-מפרקי של קו 12. בתחנה הוא אוסף זוג עם ילדה.

אחרי עוד מאה מטר המונית שלו עפה קדימה, וגל חום שורף לו את הצבע שלה.

הוא יוצא החוצה, כמעט עיוור הוא מסתכל אחורנית, לאוטובוס המפוצץ.

עוזב הכל והולך הביתה ברגל. מחר ילך למיון.