תהיה שנה מלאה בעזים: האתגרים שניצבים בפני עולם התרבות הישראלי בשנה הקרובה

(בסרטון: רגע ההתפרצות של רועי אסף לבמה בטקס פרסי אופיר 2016)

בפתחה של שנה גורלית לתעשיית הטלוויזיה המקומית, כזו שתשפיע על ההיצע ואיכות התוכן שנקבל בעתיד הנראה לעין, נדמה שלפחות תיאורטית השינוי מגיע בזמן הנכון. ערוץ 2 של השנים האחרונות - ולא משנה לצורך העניין כמה מהאשמה רובצת על כתפי הזכייניות וכמה על הרגולציה - הוא מופת של רדידות יצירתית חסרת תקדים. החוצפה והתעוזה שאפיינו את דרכו בשנותיו הראשונות, פינו את דרכן לעוד מאותו הדבר, ועוד קצת, ועוד טיפה לאחר מכן. תכנים רעים ממשיכים לבלות על המסך רק כדי למצות את פוטנציאל המכירה שלהם לחו"ל, והקהל השבוי של אפיק 22 נאלץ להשלים עם העובדה שאף אחד לא מעריך אותו בקומות העליונות של מוקדי היצירה הישראלית.

בהתאם לחוקי מכרז ערוץ 2, הזכייניות רשת וקשת אמורות להגיש בחודשים הקרובים את הצעתן הרשמית לרישיון שידור של שבעה ימים. בכך, לראשונה מזה 23 שנים, ייווצרו שני גופים עשירים עם אורך נשימה ושקט תעשייתי מהחיזור הקבוע על פתחי מקבלי ההחלטות. תופעת לוואי של המהלך עשויה לגרום למיזוגו של ערוץ 10 המקרטע כלכלית בתוך אחד מהגופים החדשים. חשוב לציין שהמהלך הזה ייצא לדרך רשמית רק בנובמבר 2017, כך שלכל דבר ועניין החודשים הקרובים רק להחריף את הרעות החולות שאליהם התרגלנו ולהפוך את תשע"ז לאזור דמדומים טלוויזיוני מתמשך. אין סיבה להוציא לדרך הפקות ופרויקטים חדשים, כשהשאלטר בכל מקרה יירד על הכל בתוך שנה.

על פניו, אין סיבה שהסיטואציה החדשה בשוק לא תאפשר לנו ליהנות מתחרות איכותית, הפקות מושקעות ותוכן שיחזיר את הטלוויזיה המקומית לתור הזהב של שנות ה-90 המאוחרות והאלפיים המוקדמות. המכשול העיקרי, כך נדמה, הוא המוטיבציה של כל אחד מהגופים החדשים להשקיע בנו כצופים. בארה"ב הטון האיכותי הוא כבר מזמן מנת חלקם של ערוצי הכבלים ורשתות הסטרימיניג המתחזקות, אבל המצב בישראל עדיין שונה. כמות חותכי הכבלים נמוכה יחסית והנאמנות והרעב לתוכן ישראלי עדיין חזקים, בוודאי לנוכח העובדה ששני הגופים יחזיקו בגוף חדשות. לא בטוח כמה זמן תימשך ההגמוניה הזאת עם כניסתם של תרגומים עבריים מלאים למנויי נטפליקס וההתפתחות של שירותי VOD כמו בסלקום ופרטנר, אבל חלון ההזדמנויות עדיין לא נסגר. 2017 יכולה להיות זו שתמציא את הברודקאסט הישראלי מחדש, תציב על המסך יצירה ישראלית איכותית ותשכיח מאיתנו אסונות כמו "סברי מרנן". מנגד, היא גם עלולה להוכיח שהבעיה בטלוויזיה המסחרית שלנו לא היתה מעולם אופי הרישיון, אלא החמדנות והקיבעון המחשבתי של ראשיה.

אדם חכם אומר: אם אין לך כאב ראש, אל תיקח כדור. התרבות הישראלית אומרת: אם אין לך כאב ראש, קח מנת יתר של כדורים עד שימצאו אותך מת באמבטיה כאילו היית מוזיקאי בן 27.

לקולנוע הישראלי לא כואב הראש. להפך: המוח הקודח שלו מתפוצץ מרעיונות ומכישרונות, פוריים ומגוונים, וסרטיו, יוצריו ויוצרותיו הם מצרך מבוקש בעולם. יש לו בעיה אחת חמורה, וזו תדמיתו בקרב הקהל הישראלי, ובהמשך לכך גם המיתוג, השיווק וההפצה שלו במולדתו, מה שגורם לזה שלא מספיק צופים הולכים כאן לראות באולמות עשייה תוצרת הארץ. החולי הזה קיים כבר שנים, אך איש לא ניסה לטפל בו, כי למה לתקן את מה שבאמת שבור במקום פשוט לשבור עוד?

גם בעולם הביזארו של מירי רגב, דברים לא עובדים בצורה הפשוטה הזו, ולכן היא שמחה לסבך אותם באמצעות ביורוקרטיה מפא"ינקית מהסוג שמפלגת השלטון שלה קמה דווקא כדי לעקור מן השורש. וכך, באופן חדשני ומקורי, בחרה השרה להקים לרגל השנה החדשה ועדה שתבדוק איך מאשרים פה תסריטים וכיוצא בזאת.

מה יש לומר – מהפכת תרבות של ממש! באמת מעולם לא קמו פה ועדות, וזה מה שהיה חסר פה: עוד מושכים בחוטים, עוד חזונות ומסקנות ובעיקר עוד ניירת. בכל הדפים שיתבזבזו על כך, אפשר היה להדפיס עשרות תסריטים על הפריפריה.

האתגר של התעשייה המקומית מול כל זה יהיה כפול: מצד אחד, לא לשחק לידיה של רגב, ולא ליפול לפרובוקציה ולעשות איתה ברוגז, בדיוק כפי שהיא רוצה; מצד אחר, לא להוריד את הראש עד יעבור זעם, ולא להתקרנף ולהסכים לכל תכתיב והנחתה. יש גם לא מעט נקודות הגיוניות בדבריה וצריך לקחת אותן, אבל רק אותן.

הקולנוע הישראלי נמצא בפני צומת דרכים. בתסריט הרע, הוא יחזור לבצורת של שנות השמונים והתשעים, טובי מוחותיו יברחו לעבוד בצרפת ובארצות הברית ולקהל יימאס ממנו סופית. ובתסריט האופטימי? את זה כולנו צריכים לשבת לכתוב יחד.

קיץ 2016 היה אחד החזקים מבחינת שוק ההופעות הבינלאומיות בישראל. הרכבת האווירית לא עצרה לרגע ובין קווין ואדם למברט, סיה, טיים אימפלה, קרלוס סנטנה, ריקי מרטין וסימפלי רד, חובבי המוזיקה שלפו את הארנקים ולא ידעו מה לרכוש קודם משל היו ילד בחנות ממתקים. ילד להורים שמתירים צריכת סוכר כמובן. אבל לחגיגה הזו יש גם צד אחר: העומס הרב והמצב הכלכלי הלא מזהיר גרמו לרכישת כרטיסים מועטת בחלק מהמקרים וחוסר הביקוש הוביל גם לביטול הופעות ולשינוי במיקומן.

אחרי החגים הבאים עלינו לטובה ייאלצו השחקנים הגדולים בתחום (כן שוקי וייס וקבוצת בלוסטון – אנחנו מסתכלים עליכם) לבדוק כיצד, לאחר שהציבו את ישראל באופן סופי על המפה כיעד להופעות מבחינת האמנים הבינלאומיים, הם מאזנים את המשוואה של ההיצע והביקוש ולא גורמים לבועה - עם כל הרצון הטוב והאהבה למוזיקה - לקרוס לתוך עצמה (טיפ מוואלה! תרבות: להעריך נכון את פוטנציאל השווי של האמן ולבחור מתחם הופעה ראוי).

ועוד לא התחלנו לדבר על כל מה שכרוך בהופעה אפשרית של ביונסה בארץ, כן?

אנשים מעט מבולבלים היו מתקשים להבין מה עומד מאחורי הביטול הדחוף של חוק הספרים בסוף חודש מאי 2016. למעשה, סביר להניח שגם אנשים לא מבולבלים יתקשו להבין מה בער לח"כ יואב קיש ולשרת התרבות והספורט מירי רגב לטלטל את השוק ולבטל חוק שמלכתחילה נועד למות תשעה חודשים לאחר מכן. כלומר, חוץ מרצון לזכות בכותרות נוספות ולקדם, רחמנא ליצלן, אינטרסים של לובי זה או אחר. אפילו הוועדה המקצועית שמינתה רגב לבדיקת הנושא התנגדה לביטול החוק. כל חברי הוועדה, פרט לאחד – מנכ"ל משרד התרבות והספורט במקרה – התנגדו לביטול החוק והציעו לתקנו. אבל את השרה רגב וח"כ קיש זה לא באמת עניין והחוק בוטל בתזמון מושלם לפני שבוע הספר. אגב, את מסקנות הוועדה אנשי משרד התרבות ניסו להסתיר ואלה נחשפו רק לאחר מאבק של ח"כ תמר זנדברג.

כעת שוק שלם מחכה לראות מה יקרה, כיצד ביטול החוק ישפיע בשנה הקרובה על רוכשי הספרים והאם מישהו – כל אחד – ייקח שליטה וינסה לעשות סדר בבלאגן החדש שנוצר. לפני כשבועיים פורסם ב"הארץ" כי מאז ביטול החוק מחירי הספרים בחנויות זינקו בעשרות אחוזים. כך למשל קרה לספרו של אופיר טושה גפלה "האורחים". מחירו המקורי היה 69 ש"ח אולם כעת ניתן לרכשו במחיר של 96 ש"ח כתוצאה ממבצעי המכירות ומאחוזי ההנחה שדורשות רשתות הספרים מהמו"לים. לא משהו שאמור לעניין את הצרכן אבל היי, את הכותרות שלהם הפוליטיקאים כבר השיגו. האם כותרת אחת שווה הרס שוק שלם? אליבא דרגב וקיש התשובה חיובית.

2017 אמורה להיות שנה מאוד חגיגית עבור תיאטרון "הבימה". לא בכל שנה תיאטרון לאומי חוגג מאה שנות קיום. זה קורה פעם במאה שנים מן הסתם. אבל השנה החגיגית של "הבימה" קצת נהרסה בעקבות פרסום דו"ח מבקר המדינה בחודש מאי האחרון. "התיאטרון מתנהל בחוסר יעילות, והישגיו האמנותיים נמוכים בהשוואה לתיאטראות אחרים" קבע יוסף שפירא ונתן את האות לפתיחת מחול שדים בהובלת, איך לא, שרת התרבות מירי רגב.

רגב מיהרה, כחודש לפני פרסום דו"ח המבקר, להכריז כי תקים ועדה לבדיקת מעמדו של "הבימה" כתיאטרון הלאומי. וזאת בנוסף לוועדה אחרת שהכריזה שתקים שתבחן את מצב התיאטראות בארץ (וכן, יש פה בהחלט תמה מסוימת). ב"הבימה" טענו בתגובה לדו"ח המבקר כי חלק מהליקויים בדו"ח כבר תוקנו. סביר להניח, אגב, שליקויים נוספים יתוקנו בחודשים הקרובים אבל זו לא באמת הנקודה.

הנקודה היא שבשנת המאה של "הבימה" בהחלט שווה לבחון האם הוא אכן עומד בקריטריונים של תיאטרון לאומי, שמעצם הגדרתו אמור לעסוק בתכנים איכותיים ולא להיות מונע תמידית משיקולים מסחריים, או שמא "הבימה" הוא תיאטרון ככל התיאטראות. הוא יכול להיות טוב כמו כולם והוא יכול להיות גרוע כמו כולם. אבל כתיאטרון לאומי, פשוט אסור לו להיות כמו כולם.