"כולם אוהבים כלבלבים, ואם אני כלבלב אז כולם יאהבו אותי"
הדחף הטבעי והאנושי ביותר הוא להביט על "האנשים שרוצים להיות כלבים" (ששודר אתמול בערוץ 8 ב-HOT) בזלזול. אחרי אלפי שנות אבולוציה ופיתוח תודעה ואינטלקט, אנשים שכל תשוקתם היא להיות שוב עבדים לדחפים בסיסיים נראים לנו מוזר. תרבות הפוליטקלי קורקט תתעורר כמעט במקביל לדחף הזה, ותנזוף בנו על השיפוט של האחר וחוסר הסובלנות למה שהוא מעוניין להיות בחייו. אלו תחושות מאוד מנוגדות ומאוד אינטנסיביות והקרב ביניהם יתרחש לכל אורכו של הסרט התיעודי הזה, ונדמה שזו בדיוק היתה כוונת יוצריו. "האנשים שרוצים להיות כלבים" הוא פחות על התופעה ויותר עלינו כמי שמסתכלים עליה מהצד, על סובלנות חברתית, על הפער שבין סובלנות מתוך צורך לבין סימפתיה לאחר ועל המרדף הקולקטיבי אחרי האושר.
תופעת "משחק הכלבים" התפתחה מסצנת הסאדו-מאזו, שם נולדה כחלק מפורקן מיני של שליטה ורצון להישלט, והפכה לזהות שנייה עבור רבים. בבריטניה בלבד חברים כיום 10,000 גורי אדם בקהילה המקוונת. הם ישנים בכלובים, אוכלים חטיפי כלבים בטעם של קרטון, לובשים חליפות בשווי אלפי דולרים שמאפשרות להם להיראות (ואפילו לנשום דרך האף) כמו כלבים וכמהים לליטופים בבטן ותשבוחות מבני האדם הסובבים אותם. אחד מכוכבי הסרט הוא טום, מהנדס סאונד בריטי שעזב את ארוסתו, רייצ'ל, כדי לעבור לגור עם "מטפל" שדואג לצרכיו. הוא מנהל חיים כפולים מופרדים לחלוטין: באחד מהם הוא טום ובאחר ספוט, גור כלבים דלמטי ושובב. קהיליית גורי האדם מחולקת כך שהגורים נזקקים לבעלים, וכשם שחלקם נהנים להשתובב עם צעצועים מצפצפים ולשתות מקערה, אחרים נהנים מתחושת האחריות לגורלם.
כמו הרבה מעשים ותחומים שנחשבים לפטיש, ותחביבים פופולריים הרבה יותר שלא נחשבים לכך, קהילת גורי האדם נולדה מתוך הצורך לברוח מהעולם האמיתי. חברים בה מהנדסים ומנכ"לים, אנשי עסקים ומומחי מחשב, בגילאים משתנים ומרקעים שונים. הם בוחרים להיות חלק ממנה כדי להתפרק מלחץ ומאחריות, כדי לא להיות עצמם, לצורכי מין ולצרכי חברה. חלק לא מבוטל מתמודד בדרך הזו עם טראומות ילדות של ביריונות וקשיים בהשתלבות חברתית. עד כאן נדמה שהכל בסך הכל די מובן ומוכר, אלא שכוכבי הסרט כולם וטום בעיקר, חוזרים ומדגישים שעצם היותם גורים מאפשרת להם להיות מאושרים כפי שלא היו מעולם.
שאלת האושר היא הסוגיה המסקרנת ביותר שנובעת מ"האנשים שרוצים להיות כלבים", בעיקר מפני שהיא מתחברת לעולם הרגיל לכאורה ושגם בו המרדף אחרי האושר הפך לחזות הכל. אין כמעט רגע שבו אנחנו לא מודדים את "מצב האושר" הנוכחי שלנו, בין אם מדובר בעבודה מתגמלת, יחסים מספקים או מוצרים טכנולוגיים מתקדמים די הצורך. כל פסיכולוג יספר שהמרדף הבלתי פוסק הזה אחרי מה שיהפוך אותנו ליותר שמחים ממה שהיינו רגע לפני, אחראי למרבית התסכולים, האכזבות וגזילת האנרגיה שלנו. ופתאום, כשבוחנים את ההשקפה הזאת מנקודת מבטם של גורי כלבים, הכמיהה להימלט נראית פחות הזויה. כלבים מאושרים מתשומת לב, מטיול, מריצה בפארק. יחסי המין והחברה שלהם פרקטיים לחלוטין, הם לא זקוקים לאריזה של צ'אנקי מאנקי כדי להטביע יגון, הקבוצה שלהם מעולם לא הפסידה במשחק גדול.
ובכל זאת "האנשים שרוצים להיות כלבים" הוא לא בהכרח סיפור אופטימי על אנשים שמצאו את הדרך לברוח ממרוץ העכברים. רייצ'ל נותרה לבדה ושבורת לב, מחזיקה ביחסי ידידות עם אהוב לבה. טום מספר על אושר גדול כשהוא הופך לספוט, אבל התסכולים האנושיים של הפסד בתחרות כלבי אדם גדולה באירופה (כלבים אמיתיים לא מבינים את מושג התחרות, ולא אכפת להם מי מנצח) ובעיקר אובדן האהבה הגדולה בחייו, ניכרים בו היטב. גם המנכ"לים והמהנדסים שמדלגים בשמחה על רצפות מועדוני סאדו, מוחזקים ברצועה על ידי בעליהם, חוזרים למחרת לחיים עצמם כדי שיוכלו להרשות לעצמם להחזיק את אורח החיים השני שלהם. במציאות כזו האנשים שרוצים להיות כלבים", יכול היה להיות "האנשים שרוצים לגור באוסטרליה" או "האנשים שרוצים לטוס לירח". כולן מטרות נעלות, אבל בסופו של דבר, עדיין לא הומצא הפטנט שיאפשר לנו לברוח מעצמנו.