(בסרטון: מסיבת צבא האמת של שי חי)
רוב בני האדם הם לא טיפוסים נחמדים. הם אולי רוצים להיות נחמדים, אבל במעמקי לבם, בפינות הכי אפלות, הם אנשים רעים. אין דבר יותר נורמלי מלשמוח בנפילתו של מכר. השמחה לאיד מגיעה באופן טבעי, רגע אחד המכר קורס ורגע לאחר מכן כל העצמות בגוף רוטטות מהתרגשות. זה הבסיס הפסיבי, אם תרצו. השנה, עולם התרבות בישראל יישר קו עם המציאות וחבריו לקחו את הקונספט צעד אחד קדימה כשהחליטו לדלג מעל למשוכה הדמיונית ולהיות, בהיעדר דרך אחרת לתאר זאת, מאוד לא נחמדים.
לא מדובר רק בהתנכלות לאחר, לא משנה מי הוא יהיה, אלא גם ברמיסת כללי ההתנהגות שלפיהם התנהל העולם הנאור במרבית העשורים האחרונים. כשמטוסים מתרסקים לתוך גורדי שחקים, מרכזי קניות הופכים למלכודות מוות וראשים נערפים בקצב מסחרר, העסק קורס ותחושת הביטחון נשמטת מתחת לרגליים. במקרה הזה, דרושה תשובה אחת חדה וברורה, גם אם אלימה. תשובה כזו, כפי שלימדה אותנו ההיסטוריה, דורשת אויב משותף. וכך, התסכול ממה שמתרחש מסביב גרם לאנושות, לפחות בגרסה הישראלית, להכריז מלחמה על הפוליטיקלי קורקט שסתם לה את הפה וגרם לכל המחשבות להתבשל בראש עד שהרקיבו. מתברר שהפוליטיקלי קורקט הוא מקור כל הרוע בעולם.
שי חי, כוכב העונה השביעית של "האח הגדול", הוא התגלמות הדיסציפלינה החדשה ואולי המייצג המושלם להתעייפות מהתקינות הפוליטית בישראל. פינת "כל האמת בפרצוף" שייסד בתוכנית הפכה אותו משנוא חבריו לקאסט לדמות פופולרית במדינה. הצופים חזו בשי חי אומר את כל מה שעל לבו, ללא מעצורים, כשהוא דוהר על רכבת "זו האמת שלי" ולא עוצר באף תחנה. בטח לא בזו שבראשה ניצב שלט "דעה היא לא אמת, למען השם". חזו והתחברו. חזו ורצו גם. ואז התחילו לטנף ברשתות החברתיות על כל מי שלא חושב כמוהם. פייסבוק היא מקום כל כך קסום ומבחיל בו זמנית.
לכאורה, אין בכך שום דבר חדש. החידוש הוא שתגובת הנגד לכניסתה הדורסנית של מירי רגב למשרד התרבות היא חלחול גישתו של שי חי לכל פינה בעולם התרבות, יקום שמאוכלס במאות אנשים דרמטיים ותיאטרלים. תנו להם במה והם ייסחפו לתוך הדמות בלי מעצורים. בכל אחד מהם מסתתר כוכב ריאליטי קטן. שי חי, בדרכו שלו, הוא חולה אפס. הנשא הראשון של נגיף ההתבהמות. שנים על גבי שנים קיטרו עיתונאים בתחום על שתיקתם של אמנים שהתבטאה, בין היתר, בהסתרת עמדותיהם הפוליטיות. כעת, אותם אמנים לא סותמים את הפה. ולא רק שהם לא סוגרים את הפה, הם גם מתלהמים, רחמנא ליצלן, כמו פשוטי העם, לכאורה, ולא כמו האליטה התרבותית שהם אמורים לייצג.
קל לשכוח שאנשי התרבות הם, כפי שהגדרתם מעידה, אנשים. ככאלה, סביר להניח שגם להם נמאס מכל מה שקורה מסביב ומכך שהדמות המיניסטריאלית שאחראית למתרחש בתחום מתנהגת כאחרונת המטקבקים. זה קורה לכולם. ועדיין, אי אפשר שלא להתחלחל לאחר מבט זריז וחטוף בנשורת שמותיר אחריו כל אירוע תרבותי. לא משנה אם זוהי חלוקת פרסים, פתיחת פסטיבל או סתם ריאיון לקידום תוכנית חדשה עולם התרבות הישראלי הפך לזירת התקוטטות מדממת ומבישה. כללי הנימוס נשכחו עם הכניסה למתחם הבסטות הישראלי החדש. פתאום "תרבות" נראית כמו מילה זרה. באופן אירוני, הדהירה הפרועה של עולם התרבות על טרנד "האמת שלי" מתרחשת בשנה שבה האמת מתה. גם אם העובדות יוטחו בראשם של אותם מתבהמים בניסיון כמעט נואש לשכנעם שהם טועים, דבר לא ישתנה. האמת שלהם מנצחת את האמת של כולם.
מעצם טבעה, תרבות אמורה לכלול גם את המטען הגנטי של מי שיוצר אותה, אבל השנה אותו מטען זוהם. דמדומי שנת תשע"ו מוצאים את עולם התרבות הישראלי כשהוא עיי חורבות. הלחימה עשתה את שלה ולא נותר גורם אחד חף מפשע או חף מפציעות. השאלה הגדולה היא כיצד ניתן להתאושש ואולי אם בכלל ניתן להתאושש. יעבור זמן עד שהפצעים יגלידו ונותר רק לקוות שהזיהום שפשה בכל פינה לא יהפוך למחלה כרונית. בעצם, שי חי הוא איש השנה. גרוע מכך לא יכול להיות.